הנה, שוב אני ממליצה מה לא לקרוא.
לא לקרוא את "צופן דה וינצ'י". סתם יכאב לכם הלב, לא חבל?
הספר מתחיל נפלא, מותח, זורם, מהודק היטב. העלילה מרתקת, משכנעת, אני ממש האמנתי.
נבלעתי בספר הזה, כמו באהבה ראשונה. לא הנחתי אותו מהידיים, בלעתי כל מילה בשקיקה. קראתי אותו לילה שלם ולא נחלשה אחיזתי גם כשעפעפי כמעט כבר נעצמו. רק החלום השמיני, נתתי לו להשמט. נרדמתי בלי לצחצח שיניים וזה בהחלט מדד להתאהבות טוטאלית, כי אני דנטאכרונית רשומה - מצחצחת, מחייטת ומקייסמת באדיקות.
בבוקר קמתי שעה קודם כדי להספיק לקרוא עוד קצת ובכל זאת איחרתי לעבודה. היה קשה להתנתק.
ואז
הגיע המשבר הגדול.
הגעתי לשלושת רבעי ספר - המקום בו הפלונטר מתחיל להפרם, העלילה מגיעה אל פתרונה, המתח אמור להגיע אל שיאו ו... א-כ-ז-ב-ה.
הכל מישמש, כאילו מישהו מיהר לגמור כבר את הספר הזה ותפר פיתרון לעניים.
כאילו סופר אחד התחיל ומישהו אחר לגמרי גמר.
כאילו עשו סקר שוק על ילדים בני 15, לבחירת הסוף שישמח את ההמונים.
מה זה?
ככה לזלזל באינטיליגנציה?
ככה להרוס מתח בנוי היטב?
ככה לשלח הקוראים וחצי תאוותם בידם ועוד אחרי הבטחת התחלה גדולה כל כך?
הטעם הרע של האכזבה, תחושת הנבגדות המרה, תיוותר בפי עוד זמן רב. אני לא יודעת אם אוכל להתאהב שוב בספר. אם אוכל לתת כך את ליבי לצרור דפים כרוך וריחני.
אני חוזרת לקוויקים של הבלוגיה.
שבתי אחי - קבלוני באהדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
