באת, קראת, הגב/י!

זה היה אחד הימים הארוכים והעמוסים בחיי. יום שהוא נושא לעשרה פוסטים לפחות וכמו כל יום ארוך ועמוס הוא התחיל אתמול.

חזרנו מאילת מעט אחרי חצות ולמרות הנסיעה הארוכה והמעייפת התחלתי לשחק סנטה קלאוס. שמתי מולי את הילקוטים החדשים והמבריקים, הוצאתי את כל ההפתעות מהשקיות ומיינתי: מחברת להילה, מחברת ליונתן. ככה: מחקים, עפרונות, מספריים (אין, דווקא מספריים אין, איזו בושה), קלסרים. ולמרות שלא הפסקנו לקנות ולקנות עדיין היו חוסרים. הייתי צריכה להמציא תיקיות ובאמת מצאנו, מסתבר שיש לנו חנות קטנה לציוד משרדי בבית (ורק מספריים אין). שלא לדבר על מגבת קטנה (אמא שלי קנתה כשנולדו: "אמא אני לא צריכה כזה בשש השנים הקרובות" ובדיוק הורדנו את הארגז מהביודם - יש לנו כזה ולא בפולניה [איזה עוד סוג של סוגריים מקוננים אפשר להמציא?]) ומפית לאוכל. היו לנו עשרות פלייסמנטים שמסתבר שזרקתי ושום מחצלת קש מגולגלת כמו שהיתה לי כשהיתי בכיתה א'. נשארו שתיים: אחת בסוף ארון מטבח ושניה בראשה של כוננית המדפים בחדר של הילדים, מתחת לשלושה מדפי פלסטיק שנשאו כדור מפונצ'ר ובובה סתורת שיער בלי רגל.

זה לא נגמר כשהילקוטים היו מוכנים.

בשתיים לפנות בוקר, היה דחוף לי לרוקן שני תיקים, צידנית, סלסלת פיקניק ושלושים שקיות. לעשות כביסה, לקפל כביסה להמתין עד שהמכונה תסיים לסחוט (בתקווה שלא יתרומם הבניין בסערה השמיימה [יש מסמר משוחרר בתוף]) ולתלות.

סחוטה ורצוצה בעצמי, נחתתי במיטתי, מעט לפנות ארבע בתקווה קלושה מגובה בשעון, להתעורר בשש וחצי.

בשבע וחצי אמא שלי אלי העירה אותנו שנקום - בית ספר.

כבר שש עשרה שנים שלא העירו אותי ככה.

יונתן התעורר זקוף ומואר ונהרת בית ספר על פניו. הילה היתה מעשית ורצה לבדוק את ההפעות בתיק.

קמנו, התלבשנו, אכלנו ארוחת בוקר, רבנו קצת, בסוף צחצחנו שיניים והשארנו פזור - יום ראשון יו קנו.

אמא של אלי באה ללוות את כולנו. חיה הביביסיטר באה לתת לילדים מתנה (הוריי מספריים)  עם ציור של גל.

יצאנו.

סוף סוף יצאנו.

אלי ראשון, גרר את אמא שלו והילדים החוצה ורק אני מכבה אורות בבית, מהפכה גועשת בבטני, מסרבת להאמין. בסוף גמרתי כרגיל, רצה אחריהם עם בננה דמיונית, צועקת "חכו לי" ו- "לא לחצות את הכביש לבד".