באת, קראת, הגב/י!

שמונה ורבע

הרחובות ריקים.

כל הילדים וכל הילקוטים כבר הגיעו לבית הספר ורק המשלחת הקטנה שלנו, גוררת רגליים ותיקים באספלט החם. בראש צועדים הבנים: אלי ויונתן יד ביד. יונתן גורר תיק יוגיו על גלגלים: מבריק, נוצץ ומלא ציוד משרדי. אחריהם בצעדים זריזים אום אלי והילה (תיק היפיפיה הנרדמת אותו מפרט) והרחק מאחור אני, צועקת הוראות ניווט: "יותר כדאי ישר כאן", "פה ימינה" ואף אחד כמובן לא מתיחס אלי. כולם ממוקדים במטרה.

מעולם בחי, לא סבלתי כל כך בדרך לבית הספר כמו במסע ההזוי הזה. באמת. בכל 12 שנות ביצפר, באתי אליו בשמחה. אבל לא עכשיו. לא. עכשיו היתי רצוצה. איזו אמא אני, שולחת ילדים למערכת מסואבת . הם הולכים לסבול בחדרים נטולי מזגנים, נטולי שמחה, עם אכזריות רעה של ילדים אחרים. אההההה הגוזלים שלי עוזבים את הקן.

ככל שהתקרבו למטרה, הרחובות הצטופפו ונמלאו ילדים והורים בחולצות לבנות כולם. מה זה פה? למה לא אמרו לנו קודם? לא היה רשום חולצה לבנה. באמת.

נכנסנו בשערי המוסד הקדוש והטכס התחיל.

צריך למצוא את קבוצות הכיתה שלהם. אלי מאגף מימין, אני מאגפת משמאל ובאמצע אמא של מצוטטת -  הנה זה פה בדיוק שמעתי את האמא הזו אומרת לאמא השניה - כיתות אלף זה כאן.

ערמת זאטוטים על הרצפה, מסביבם המוני הורים משולהבים ושלוש מורות רגועות להפליא: לשים את התיקים ליד הקיר ולהתישב בזוגות בהמשך הטור.

איזה טור? מי ראה פה טור? איך ערמת ילדים יכולה לפתע להפוך לטור?

וליד הקיר, עשרות ילקוטי יוגיו ויפיפיה נרדמת (אלי אתמול בשתיים בבוקר "תרשמי את השם בצד הפנימי של התיק. זה מספיק" - הא! ואם לא היתי רושמת גם בחיצוני, איך היינו מזהים אותו עכשיו, אה? איך בדיוק, איך?)

ואז

הם התחילו לנגן שירים ברמקולים. בעוצמה מזעזעת קורעת עור תוף.

הגוזלים שלי עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו ... אני מרגישה את הלחץ עולה לי לאף, אבל אני אמיצה.

ב- "אלף אוהל בית זה בית גימל זה גמל גדול" נפרץ הסכר ונהרות של דמעות זולגות על לחיי. כפסע ביני ובין לקנח את האף בחולצה. אין לי שום יכולת להתנגד לזרם השוצף. הם זורמות בלי שליטה וילדי כיתות אלף צועדים בסך. כל האמהות מהגן ואמהות הגינה מסתכלות עלי וגם אצלן מתרופפת ההברגה. שצף של דמעות זולג על לחיים מאופרות או נקיות, מתחת לתסרוקות שונות בשפות שונות. אפילו המורות דומעות ובית הספר כמעט וטובע.