באת, קראת, הגב/י!

יונתן באלף שלוש

הילה באלף שתים.

אלי רץ לחפש את יונתן בין כל הילדים רק כדי למצוא אותו אח"כ בדיוק איפה שהוא צריך להיות (סיפור חיינו - אם משהוא לא נמצא, סביר להניח שהוא במקום) יחד עם כל הכיתה שלו, צמוד למורתו המתולתלת והדדנית.

אני והילה ממתינו בתור הכניסה לבניין: "הילה, את מתרגשת?"

- "לא!"

אני והילה נכנסות לכיתה: "הילה, איפה את רוצה לשבת?".

בלי שמץ מבוכה, הילה מוצאת מקום פנוי באחת הקבוצות ומתיישבת בדיוק ממול למורה. לא בצד, לא מאחור - ממול.

אני נעמדת מאחוריה וצופה. המוני ילדים קטנים (לא המונים, בעצם רק 27 בכיתה בזכות מנהלת ממורפקת - איזו הקלה) מפוחדים ונרגשים ורק הילה שלי ישובה זקופה בכסאה הקט, בסמוך לשוחנה הקט ורק הילקוט הענקי הנשען בצד השולחן, מפר את הפסטורליה.

נכנסת המנהלת לגרש את כולנו מהכיתה.

אני מנשקת אותה, מחבקת אותה, מבטיחה שמיד אחזור ורצה לבדוק מה עם יונתן. גם הוא מצא מקום והתישב. לידו אבא וסבתא מפוחדים ונרגשים לא מוכנים לעזוב את הכיתה. גם אותו אני מחבקת ומנשקת, מאחלת לו יום ראשון נפלא בבית הספר, רצה מיד חזרה להילה.

"אמא את תחכי לי ליד הדלת נכון?"

"לא חמודה שלי. זה בית הספר שלך. אני צריכה ללכת. אחזור מאוחר יותר לקחת אותך הביתה"

יצאתי חזרה לכיתה של יונתן. כל ההורים כבר יצאו מהכיתה ורק אלי יושב בספסל ליד הלוח, בוהה במורה. סתם, הוא הסתכל על יונתן אבל לי כבר רצו סרטים בראש. לחשתי לו רועמת שיצא. כל ההורים בחוץ והוא עושה בושות לילד

רגע

מה רגע? צא כבר. זו כיתה אלף, לא יום ראשון בגנון, הדגמתי קשיחות.

לקחתי ממנו את המפתח ויצאתי לרחוב בהפגנתיות. בצומת הראשונה, ראיתי שאלי ואמא ממש מאחורי, חיכיתי קצת כדי לעשות סצנה. 

"מה קרה?"

"מה קרה? אתה תקוע בכיתה כמו פלוץ דבוק למורה לתחת ואפילו לא אמרת שלום להילה. זה מה שקרה" צרחתי עד קצה הרחוב. שגם האמהות הרחוקות תשמענה ואולי גם המורה.

טוב.

סתם התפרצתי.

היא חמודה ומתולתלת ויש לה ציצי, אלוהים ישמור. אז מה. הוא דאג לילד.

התפרצתי מעודף התרגשות. סליחה מתוקי.

המורה של הילה קשוחה יותר או ביישנית יותר. בכל מקרה, היא נראית כמו מורה והיום לפני השינה, הילה אמרה שהיא אוהבת אותה.