באת, קראת, הגב/י!

שלחתי את אלי לישון קצת (בלילה לפני הוא לא הצליח - קורט אישה חסרת מנוחה מעורב ב- 10 דציבל מכונת כביסה ממריאה ברוטב התרגשות) ולקחתי את הילדים לבית הספר, בפעם השניה באותו היום.

הפעם לא גררתי רגליים, להיפך, בצעדים קלילים פיזזתי להמון, רק כדי לגלות מאוחר מדי ששוב כולם לבשו לבן. כולם מלבד ילדי שנותרו בתלבושת הבוקר. הילה האמינה לסיפור שמכרנו לה - לא היה כתוב והמורה לא אמרה ולא ידענו בכלל, רק יונתן נותר ממאן. הבטחתי לו הפתעה אם יסתום וזה עבד.

חלקית.

הוא הפסיק לדבר על חולצה לבנה והתחיל לברבר על הפתעה.

ניצלתי בזכות הסחת דעת - ילד מהכיתה שעבר ליד. עם חולצה לבנה כמובן אבל יונתן כבר התעניין בדברים אחרים.

טכס רגיל כטכסי בית ספר כולם רק שמשום מה הפעם, מצאתי אותו מעניין במיוחד. הקפתי את הבמה אולי 10 פעמים - לא נפלה - כדי לא לפספס זוות. הסתחבקתי עם שתי השריתיות. ניגשתי עשרות פעמים לנשק את הילדים ולהבטיח להם שאמא פה ליד. לא עשיתי עליהם שום רושם. הם חייכו אלי בנימוס, נישקו חזרה בחביבות אבל בכלל לא התרגשו - מה פה קורה פה?

דיברה המנהלת

דיבר איזה מפקח חינוך עירוני - מסתבר שצוות טלויזיה צילם כל היום את הכיתה של הילה ובדיוק עכשיו זה משודר. הערתי את אלי שיפתח מייד ולמרות זאת פיספס ובדיוק נגמר - אני בונה על שידור המהדורה המרכזית.

ואז התחילו שירים וריקודים. תובנה - ילדי גימל רוקדים זה משעשע

למה כולם מצלמים ורק אני נטולת מתעד.

שימנתי אימת גן במחמאות בגדים, כדי שתנדב לי כמה שוטים בדיגיטלית. הצלחתי לצלם חצי הילה ורבע יונתן, בינות עשרות ילדי אלף אחרים. בטח, נראה אתכם מכוונים פוקוס מוצלח בעין שטופת דמעות (הפעם לא הורמונים אלא קרם עיניים חדש - לא משהו אל תקנו)

כשהחזרתי את המצלמה יונתן נזכר לעשות פוזות וגם נזכר בהפתעה.

ברמקול: "תם הטכס. כולם מוזנים לפופקורן ושתיה" - היווה את האות לתחילת ההסתערות. המוני הורים נדחפים בכח לקנות פופקורן במחיר מופקע ומאחוריהם דוחפים ילדיהם המשולהבים "אמא פופקורן", "אבא מיץ" (דלוח בשלושה שקלים לשלוק).

יונתן רצה שיערות סבתא, הילה רצתה פופקורן ושניהם איימו עלי בבושות אם לא אדחק לתור יחד עם שאר ההורים. אחרי שעה של דחיפות, מכות וחנק, בהם התקדמתי בחצי סנטים אולי לכיוון היעד הנכסף, התייאשתי טוטאלית. עקפתי בסיבוב והשגתי פופקורן אחד אבל חוויה כזו נוספת לשיערות סבתא ממש לא באה בחשבון. יונתן שוכנע להחליף בכל הפתעה שיבחר בקיוסק השכונתי (התור של הסבתא באמת זז כמו סבתא. עם שגרון ואלצהיימר מתקדם) ובחר תפוציפס עם פוג. יופי של ארוחת ערב ליום ראשון בביצפר.

חזרנו הביתה עייפים אך מותשים