באת, קראת, הגב/י!

כבר די הרבה זמן שהשער בכניסה לחניה, לא עובד.

זה לא שהוא בכלל לא עובד, לא. הוא עובד - מתי שבא לו.

שער כזה לא ממושמע, חבר הסתדרות, זורק עלינו זין.

הנה אני באטרף בוקר, מאפסנת את הילדים במושב האחורי, שתי דקות לצלצול, בשוונג להתחיל את היום החדש, מוציאה את השלט, לוחצת חזק על הכפתור השמאלי... כלום. לא קורה כלום!

שוב לוחצת על הכפתור - כלום.

מתחילה לתקתק עליו את השיר מהרדיו

מנסה לחיצות חזקות

לחיצות חלשות

לחיצות בזוית לשמאל

בזוית לימין

טיפה למעלה

טיפונת למטה

מתקרבת למחסום

מתרחקת מהמחסום

יוצאת מהאוטו - אולי ממרחק של 20 סנטימטר תבוא הענות

מאיימת

מקללת

מנסה לשחד

כלום.

לפתע יונתן קורא לי "אמא - איחרנו כבר?" אני מסובבת את הראש ובהסחת הדעת, לוחצת. כשסובבתי את הראש בשנית - השער היה פתוח. ה-ל-ל-ו-י-ה. אפשר להמשיך במרוץ.

נ.ב.

זה כבר כמה ימים שהשער נפתח רק בהסחות הדעת. רק כשאני ממשיכה לתקתק בשלט תוך כדי החלפת תחנה ברדיו או הצתת סיגריה. ניסיתי לעשות מזה שיטה - לא עבד.