באת, קראת, הגב/י!

עוד שבוע וחצי לסוף החופש המתוק מתוק הזה שלי.

כמו חופש גדול בגיל 17, עם אהבה גדולה, שנוסעים ונעים ומזג האוויר נפלא והלב מלא כל הזמן

כמעט, כי לא נוסעים ומזג האוויר חרא לח וחם, אבל הפרנציפ. 

היה המון זמן והימים עברו בנעימות גדולה וכמובן - האהבה גדולה, ממלאת את הלב ואין שום הסחות דעת שגונבות ממנה תשומת לב. אין עבודה ואין מריבות וגם לא פחדים וחששות ודאגות וחוסר בטחון. הכל מתוק ורענן וסמיך.

בכל מקרה, עוד שבוע וחצי.

אני יודעת שהאהבה הגדולה תישאר אבל אני חוששת. קודם כל ברמת ההתנהלות הבסיסית, למרות שהפתרונות זמינים וידועים ואפשריים. כי אפשר לשאוב ולשמור ואפשר לעבוד לתמ"ל ולא יקרה שום אסון. ברמה הבסיסת.

עוד יותר, אני חוששת לחזור לאותו מקום שבו הייתי קודם. אם הייתי מתחילה משהו חדש מיילא, אבל אותו מקום.... אין לזה טעם טוב. זה לא מרגיש נכון. ניסיתי לגשש קצת לכיוונים חדשים אבל ממש כלום לא נמצא. כלום. ריק כל כל שכנראה שבאמת אני צריכה לפתח מעט סבלנות ואולי עכשיו זה לא הזמן.

התחלתי להתארגן על עצמי. מבחינת מראה חיצוני וטונוס שרירים.

אני מקווה שהמנעות מפחממות לא תפגע בחלב