באת, קראת, הגב/י!

סוף העולם הגיע ביום שני - חזרתי לעבודה!

ז"א, חזרתי כבר ביום ראשון, אבל זהו שלא ממש. בעצם גם אח"כ לא ממש.

ביום ראשון ביצעתי הצהרת כוונות. הגעתי למשרד עם עוגות ומיקה ונתתי לכולם לעשות לה קוצ'י מוצ'י. מיקה שיתפה פעולה יפה והקפידה לחייך חיוך גדול לבכירים, בעיקר למנכ"ל. התקשרתי ללקוחות ובישרתי שחזרתי אלא שהם מצידם, טענו שבישרו להם שלא אמשיך לעבוד איתם.

אה...

בשלב הזה, למרות הלסת ברצפה, שמרתי על ארשת קונקרטית. ניתקתי במהרה ואצתי לשפץ את ה- CV.

למחרת, מיקה פצחה בשביתת בקבוק. השארתי אותה בבית עם סבתא ואבא ואח ואחות ויצאתי לבדוק הכצעקתה. זה לא נראה לה העניין הזה מסתבר והיא החליטה להפעיל את שיקול דעתה, במקום היחיד שבו יש לה שיקול דעת - הפה. היא צרחה ובכתה ולא הסכימה לאכול כלום מבקבוק, בשום פנים ואופן. לא חלב שאוב ולא מטרנה ולא סימילק, לא מבקבוק צר ולא מרחב, לא מפטמה גדולה ולא מקטנה. כלום, כלום, כלום ושימות העולם.

ב- 4 באתי הביתה לתינוקת מיובשת ומותשת אחת.

נפל לי הלב.

היא לא חייכה ולא צחקה בקול ולא נשאה את משקלה ולא התהפכה ולא שמרה על קשר עין.

הסתובבה לי סכין בבטן.

הנקתי אותה,ליטפתי אותה, ניחמתי אותה, הנקתי אותה שוב, יצאתי איתה לטיול, דיברתי אליה ליבובים ליבובים, שרתי לה שירים.

היא הסכימה לחיוך קטן

הנקתי אותה שוב, יצאתי איתה לטיול גדול, שרתי לה שירים רבים, חיבקתיה חיבוקים גדולים

והיא חזרה לעצמה

אח"כ, היא גם הסכימה ל- 60 מ"ל של סימילק אקסטרה מובחר מיוחד ומשובח בצבע זהב, הכי יקר בחנות, שקניתי במיוחד.

למחרת היא סירבה לבקבוק

היום, הסבירו לי בצורה לא יפה, שאם הסתדרו בלעדי במשך 3 חודשים, כנראה שאפשר להעביר אותי תפקיד ולא יקרה כלום.

אני מקווה שמדובר בהעברה ארוכה מ- 60 הימים, שהחוק אוסר עליהם לפטר נשים שחזרו מחופשת לידה.  

הלב שלי עדיין בתחתונים והסכין בבטן עדין מתהפכת

ואולי העולם צועק עלי פה - תשארי בבית! ורק אני לא מוכנה לשמוע.