באת, קראת, הגב/י!

בשעה טובה, ביום שני הקודם, טפטפו לי המים באמצע הרחוב הראשי. ארוע, שתדלק שורה של אפיזודות מביכות, משעשעות ובעיקר כואבות, שסופן ביולדת אחת, קשורה לשולחן ניתוחים (בשנית) ותינוקת אחת פיצפונת, כחולה ודומה מדי לאחותי, שהביאו לי להריח, לנשק ולצרוב חזק בנשמה.

בשבת (שבו מלאו לי 36) הבאנו אותה הביתה והיום קראנו את שמה בישראל - מיקה. התינוקת הכי מתוקה ביקום.

היא כזו מתוקה, שהסוכריות באות אליה בחלום

היא כזו מתוקה, שהפרפרים מרחפים מעליה לבקש בה צוף

היא כזו מתוקה, שכשהיא בוכה, הקירות נסדקים ומטפטפים סיד

היא כזו מתוקה, שכשהיא יונקת, הציצי מתרוקן אבל הלב... מתמלא.

אמא שלי חסרת סבלנות

מדי פעם היא רומזת שהשיליה שלי מזדקנת ועלול לקרות משהו לעוברית

מדי פעם, אני מאיימת לא לדבר איתה יותר

אנשים מתקשרים לבדוק

נורא לא נעים לי לאכזב אותם ככה

אז אני מזמינה אותם לבוא לקפוץ לי על הבטן

אולי היא תצא

אמא שלחה אותי לרופא

לבדוק.

אמרתי לה: "בדיקות מיותרות הן דאגות מיותרות".

הייתי מאד משכנעת לעצמי

והחלטתי להבריז לאולטרסאונד שקבעתי שעה קודם

בכל מקרה היא איימה לבוא 

לקפוץ לי על הבטן

הייתי כל כך בטוחה שאלד בשבת, שבחמישי חרשתי לעומק את כל אתרי הלידה והאמהות, כולל המחקרים האחרונים והגישות המתקדמות ודאגתי לערוך, להדפיס ולקחת הביתה מהמשרד, רשימה של כל מה שצריך: תכולת תיק בי"ח ורשימת שחרור ורשימת קניות.

בשישי, הקפתי את עצמי בכריות ובספר על חויות לידה ואמהות

וחיכיתי.

וחיכיתי

וקפצתי מהתרגשות לכל כאב סמלי בלתי משמעותי בעליל, בבטן או בגב או אפילו בזרת הימנית.

בשבת, כשכלום לא קרה

התעצבנתי נורא

ואז נזכרתי שיש לי עוד שבועיים לפי הספר ועוד חודש לגבול העליון ובכלל עדיף לי ילדה במזל תאומים ולא בשור

לפני חודש, התחיל נימול עדין באצבעות.

שלשום - איבדתי חלק מהתחושה בקצות האצבעות.

כאילו התיבשה עליהם שכבה קטנה של דבק מגע