באת, קראת, הגב/י!

עוד שבוע וחצי לסוף החופש המתוק מתוק הזה שלי.

כמו חופש גדול בגיל 17, עם אהבה גדולה, שנוסעים ונעים ומזג האוויר נפלא והלב מלא כל הזמן

כמעט, כי לא נוסעים ומזג האוויר חרא לח וחם, אבל הפרנציפ. 

היה המון זמן והימים עברו בנעימות גדולה וכמובן - האהבה גדולה, ממלאת את הלב ואין שום הסחות דעת שגונבות ממנה תשומת לב. אין עבודה ואין מריבות וגם לא פחדים וחששות ודאגות וחוסר בטחון. הכל מתוק ורענן וסמיך.

בכל מקרה, עוד שבוע וחצי.

אני יודעת שהאהבה הגדולה תישאר אבל אני חוששת. קודם כל ברמת ההתנהלות הבסיסית, למרות שהפתרונות זמינים וידועים ואפשריים. כי אפשר לשאוב ולשמור ואפשר לעבוד לתמ"ל ולא יקרה שום אסון. ברמה הבסיסת.

עוד יותר, אני חוששת לחזור לאותו מקום שבו הייתי קודם. אם הייתי מתחילה משהו חדש מיילא, אבל אותו מקום.... אין לזה טעם טוב. זה לא מרגיש נכון. ניסיתי לגשש קצת לכיוונים חדשים אבל ממש כלום לא נמצא. כלום. ריק כל כל שכנראה שבאמת אני צריכה לפתח מעט סבלנות ואולי עכשיו זה לא הזמן.

התחלתי להתארגן על עצמי. מבחינת מראה חיצוני וטונוס שרירים.

אני מקווה שהמנעות מפחממות לא תפגע בחלב

חלק א': ספונטניים ורגישים

חלק ב': טייסת ראשית

חלק ג': סוחטים לי רגשית את הארנק

אלי היה רעב וגם נורא התחשק לו לעשות מנגל.

כראוי לאנשים מסודרים וספונטניים שאנחנו, יש לנו בבאגז' ערכת מנגל. אמרנו ניסע לנתניה, נקנה בשר, נעצור בצד, אלי ינפנף ונשבע. אולי אפילו נראה פרפר.

רבע לפני כביש החוף, אלי אמר שחסרים לנו המזלגים. הוא שכח אותם אצל גיסו במנגל המשפחתי האחרון.

עצרנו בצד, בסטקיה של אסא.

לא היו פרפרים.

אלי עושה בשר יותר טוב.

חזרנו הביתה עייפים אך רעבים.

חלק א' - ספונטניים ורגישים

חלק ב' -  טייסת ראשית

מסתבר שצריך היום למשכן את הבית לפני בילוי של יום בפארק עם הילדים והמעצבן מכל, שלא ראינו את זה מה בא קודם. כי כשיוצאים לקניון, זה ברור שצריך לקחת ארנק וגם כשהולכים ללונה פארק או לסרט או אפילו ליום הורים מלווה ביריד התרמה של מועצת התלמידים לטובת חדר וידאו חדש ופרקט בלובי. אבל טיול בפארק זה רק כסף קטן. 10 שקלים לגלידה, לא?

מסתבר שלא.

מעל במה זו, אני מזהירה את כל ההורים, מורים וסבתות חביבות - גם הפארקים נהיו מסחטת כספים רגשית ומיבבת. הם חטפו מאיתנו את מעוז השפיות האחרון. הם - בעלי הדוכנים, הפופקורן ופינות היצירה. ומי אשם בכל זה? ביבי כמובן. ואני אסביר.

ביבי רצה לשלוח את כל מובטלי ארצינו לעבוד, נכון? נכון!

כל מובטלי ארצנו לא מצאו עבודה, נכון? נכון! וגם סגרו להם הקיצבאות. מה עשו? פתחו דוכני יצירה בפארקים, קניונים ואיי תנועה.

נגמר הגואש, הביאו בטרמפולינות ובמתנפחים.

התקלקל הגנרטור, שמו רכבת שעושה סיבוב בפארק.

במדד של"ד (שקל לילד לדקה) לוקחת הטרמפולינה - 20 שח לשלוש דקות של ריחוף בלתי אמצעי. בתאוריה. בפועל, מדריך מוסמך (עולל טיפש עשרה מחוצ'קן מרוויח מינימום) צריך לקפוץ מדי חצי דקה לצד הילד כדי שהריחוף יהיה אפקטיבי והאבא לא יצעק "חזרה הכסף".

אבל במדד סב"י (סטיפה בסוף היום) לוקחת הרכבת. אצלה אומנם כל סיבוב לוקח רבע שעה שלמה, אבל בכל אחד כזה מצטופפים 50 ילדים והוריהם המשועממים, המשלשלים 15 שקלים לידי הסדרן, לפני טיפ לקטר ועוד משהו קטן בשביל שהילד ימשוך בידית הצופר להגברת ההנאה הרב חושית.

את הקופה הגדולה באמת עושות הרשויות, במקרה זה "אתא חמוד אתה עוזי כהן" שלוקח עוד בקשיש לא קטן מהצד, ממבקרים שאינם משלמי ארנונה. כן, פארק רעננה, הוכרז בזאת, דמוי פארק לאומי והורשה לגבות דמי כניסה ממי שאינם מנויים. האמת, לא ידעתי שאפשר ככה.

אחרי גלידה, ברד פסיפלורה ושני סיבובים בחינם על הקרוסלה, גילינו שהיה יותר זול בלונה פארק המקומי. אבל שם אין ריחות מנגל מעוררים, ליד הכלובים המכמירים של בנות היענה.

קוראים להם פינות ליטוף ופתוח שם תמיד, בין שש לשבע לפנות בוקר ובימות חול, גם בין 11:00 ל- 12:00. אלא אם כן, האחראי חולה או אחותו בדיוק פנויה או הבמבי קופץ. בדיוק כשבאנו, הבמבי קפץ. הסתפקנו בלצפות בעשרות ילדים, מנסים להאכיל את החיות בבמבה ביסלי ושאריות שנדביצ'ים גבנ"צ. את שלנו אכלנו אנחנו, ההורים. אפילו תרנגול הודו מרוט כרבולת, לא שם עליהם. מה? גבנ"צ משהו משהו. עם חורים.

לקראת אחר הצהריים, עת השמש הנמיכה קרנה והקיבה פצחה ברון, יצאנו בדרכנו הארוכה, אל עבר ארצות הספר שם השארנו את האוטו להמתין לשובנו, עייפים אך רעבים.

חלק א' - ספונטניים ורגישים

הפסטיבל היה בניר משהו, בדרך לקסטינה, רק שבשניה שאפסנו הכבודה בבאגז' ונכנסנו לאוטו חגורים, גילינו שיש בכיס הקדמי מדריך מפה לפיקניקים. אמנם מלפני חמש וחצי שנים אבל הי, פריחות חמציצים ואירוס מצוי לא מתעדכנות משנה לשנה, נכון? אז למה שלא נשנה תוכניות וניסע לצפות בפריחת חצצית במקום להידחס עם המוני בית ישראל במאבק על קטיף ארטישוק. 

אז מה אם אנחנו בדיוק פונים לגהה דרום וצריכים בעצם לאיילון צפון. כבישים ומסלולי נסיעה, לא ירפו ידינו. ספונטניים בלב ובדם.

שכחתי לציין שמעט לפני כן, כאב בטן פתאומי הכריע את הטייס הראשי והוא נתן לאשה הנווטת לנהוג. עוד שניה וחצי נגלה שזה חשוב להתפתחות העלילה.

כך, מצאתי את עצמי נוהגת בגהה צפון, הידוע יותר בשמו הרשמי - כביש 4 - זה שאני תמיד אבל תמיד, מפספסת בו את כל הפניות, אפילו שנתקעתי בכל פקקיו מדי יום במשך שנה וחצי בואכה צומת רעננה-כפר-סבא-דרום, צרכס"ד בשבילכם.

התכנון היה קלי קלות, במורשה פונים שמאלה, בכביש החוף ימינה, ומימין לרשפון מחכה רק לנו, גבעה פרחונית מצויצת, אותה נחקור עמוקות ואולי גם יהיו פרפרים. אלא שמיד כשחבשתי את מושב הנהג, יונתן נזכר שהוא רעב והרים אזעקת אמת. אלי ממקום מושבו החדש, היה אמור להוריד עומסים מטייס ראשי, לצמצם נזקי אוזניים ובעיקר לסתום לצרחן הקטן את הפה ואפילו אם זה כרוך בלהוציא לו סנדביץ מהתיק. משימה קשה עד בלתי אפשרית כי את הגבנ"צ הוא לא רוצה, את החביתה הוא מעדיף להשאיר לאח"כ, בננה לא בא בחשבון וקלמנטינה זה בכלל להילה. התפשרנו על שניצל מאתמול שהביא לרגיעה של חמש דקות בדיוק בגזרת השכנים מאחור. בסיומם, התחילה סירנת רעב מספר שתיים לחליל וקלרינט, במהלכה כמעט ודרסתי ג'יפ, לא שמתי לב איך פג'ו מסחרית כמעט ודרסה אותי ובעיקר, פספסתי את הפניה במורשה ומצאתי את עצמינו ממשיכים ישר, בדרך הישנה והטובה לצרכס"ד.

נו מה עכשיו?

מה ז'תומרת מה עכשיו? ספונטניים או לא? מה אין אטרקציות ברעננה כפר-סבא? אז זהו, שלפי הספר אין, אבל למזלי נזכרתי איך בדיוק לא מזמן, שמעתי על פארק רעננה הנפלא, אשר ברבורים שחורים ולבנים שטים בו באגם קסום וילדים מכל הגזעים, המינים והגבהים, משחקים בו יחדיו ללא מורא ושרק.

פארק רעננה אם כן, היר ווי קאם.

שלא באשמתי, הופיעה השבת ובאמתחתה מזג אוויר אביבי במיוחד. הרגשתי שהיא תבוא ככה כבר מאתמול והודעתי לאלי מראש, שיוצאים לטייל ביי הוק וביי קוק וביי כל בני דודיו וכדאי שיתחיל להתרגל לרעיון מ-ע-כ-ש-י-ו!

"לאן?" - הוא הקשה

"מה זה משנה?", עניתי "החוצה. לכל מקום רק שיהיה בחוץ" וגם שמעתי שיש פסטיבל ארטישוק.

כשגם בחדשות הודיעו על פסטיבל ארטישוק, אלי הצהיר שיהיה עמוס, דחוס ומסחרי - אולי חבל.

לא! עמדתי כצוק איתן, שומרת על מטרותי, מגנה על זכויותי ולא יזיזו אותי מפה, לא לא אתפנה, יהודי יהודי לא מפנה יהודי יהודי

נקום מוקדם בבוקר!

נכין סנדביצ'ים!

נבשל ביצים קשות! ונצא!

אני הייתי החלטית, שזה משהו.

בשלוש לפנות בוקר, מול פרק חמישי ברצף של אודיסאה 5, נשברה קצת חומתי הבצורה. טוב, נו, אולי לא נצא מוקדם בבוקר.

דווקא המוקדם התבצע שלא בשליטתינו. הילדים התעוררו מוקדם כהרגלם והקפידו להפוך את הבית בשקט. אחרי שעתיים פעלתניות, הם נזכרו לריב על השלט בצרחות ורק אז התעוררנו לגלות את הדקורציה החדשה בסלון (כמו בכל שבת בבוקר). היום היה מגדל כריות ספה ועל ראשו התנוססה פירמידת ברביות לפי היררכיה ברורה ובראטס פרחה בראשה, שומרת על שיווי משקל מרשים, בעזרת תיק צד משמאל ושרשרת אימתנית מימין. את הקונסטרוקציה הנ"ל, הקיפה חומה בצורה של קלטות וידאו שבורות כמובן המשמשות לעת זקנה בתפקיד לגו.

הייתי עיפה מכדי לכעוס וכל מה שרציתי היה לסיים בנחת פיפי קטן ולחזור מהר לישון, אלא שברגע שנצפיתי ע"י האוייב, כבר לא היתה לי תקנה.

"אמא תעזרי לי"

"אמא אני רעב"

"אמא הוא אמר לי"

"אמא היא עשתה לי"

החזרה לישון הפכה לחלום רחוק ואם כבר קמתי, הרי שאין סיבה לא לחזור לתוכניות המקוריות. גם אם אלי מתעקש לעשות את עצמו ישן עמוקות. חרופים עמוקים בתוספת חרחורים, לא ירמו אותי, גם לא תנועות עיניים מהירות. אני ערה, משמע העולם קם. פסטיבל ארטישוק היר ווי קם. הורי הורי. ב ו ק ר   ט ו ב.

שעתיים שלוש אח"כ, נגררנו לאוטו עם צידנית, אוהל מתקפל, שק שינה, כדור וכל הברביות והברטסיות מהפירמידה. ככה זה כשאחנו קמים מוקדם ומתארגנים צ'יק צ'ק. אבל הי, ידענו בדיוק איפה מתקיים הפסטיבל ואיך להגיע לשם וחסכנו המון כסף על סנדביצ'ים שהבאנו מהבית.