באת, קראת, הגב/י!

איזה חג נפלא שבועות. החביב עלי מכל החגים וזה כי: אף אחד לא מת, אף אחד לא רצה להשמידנו-לא הצליח- הבה נאכל, אף אחד, עדיין, לא החליט לטבוח בעמים סביבנו כדי לערבב את חווית השמחה בחששות נקמה.

חג של אוכל לבן,

בגדים לבנים,

קיץ שמגיע רשמית, ללא חשש מלקוש

והמון המון מים מושפרצים ללא עבר.

כבר כמה שבועות שהגינות מופצצות בבלונים קטנים, לשימוש מגונה. את הבלונים הללו לא מנפחים אלא ממלאים במים, קושרים ומתמלאים חדווה, גיל והרבה שפריצים, כשהם מתפוצצים על המדרכה. אפילו יותר טוב כשעל ילד אחר, כל עוד לא שלי.

אתמול יצאנו כהרגלו לגינה, ושלא כהרגלנו, היא היתה ריקה ומרוקנת למשעי. כלב מת לא היה בה וגם לא היה על מי להשליך בלוני מים קטנים וצבעוניים.

חיכינו, חיכינו,

בכינו בכינו,

ניצלנו הזמן היטב והכנו סטוק של בלונים להשלכה.

חישבנו היטב, על מי נשליך איזה בלון, מאיזה מרחק, באיזו זווית, את מהירות הפגיעה והיקף התשפריץ

ואחרי חצי שעה של תכנונים

כשהחום עלה לנו לראש, הלחות עלתה לוורידים והצפיה שברה שיאים של סבלנות

פוצצנו לעצמנו על הפדחת את סלסלת ביכורי המים

והלכנו הביתה.

רטובים אך מרוצים.

הייתי לגמרי מנומנמת בכיסא פלסטיכתר, עם עיתון סופשבוע, מלפני הבריכה,

כשלפתע ...

התחילה סירנה בטונים עולים ויורדים בקולה של הילה "אייייימא, איייייייימא, אייייייייייייייייימא"

קפצתי בבהלה, זרקתי העיתון, בעטתי בכיסא ורצתי אמוק להציל את הנסיכה במצוקה שבמרכז הבריכה.

קודם כל וידאתי דופק, נשימה וסימני חיים חיוניים. מיד אח"כ, סידרתי לה את התחתון, מחטתי את הנזלת וכשהסירנה לא הסכימה לחדול, התפניתי לשאול את המלאכית הענוגה הקטנה, מה היא רוצה ולמה היא צווחת?

"אני צריכה קקי"

 אה, אנחת העולם השבע, הרגוע והמרוצה מעצמו, נפלטה מבית החזה שהיה שלי עד לפני רגע (ועכשיו החלפתי אותו תמורת ציצי גדול ובטן שטוחה - לא, אבל אין לי איך לצאת מהתסבוכת הסגנונית הזו ולמחוק זו לא אופציה). הוצאתי את הילה הרטובה מהבריכה. ניגבתי אותה והתכוננתי לחפש את השירותים במקום החדש והמשונה הזה, כשלפתע זה היכה בי.
מה נעשה עם יונתן?

האם ניקח אותי איתנו, לשירותי הבנות השוקקים זקנות ערומות, או שמא נשאיר אותו לבדו לטבוע בבריכה, העיקר שתחסך לו הטראומה?

כקנטראית דנדשית, הוצאתי את העולל רטוב מהמים, לקחתי עמי את תיק היד, זה עם הארנק והמסמכים, הפקדתי את השכן האומלל לשמור על מזוודה, תיק גב וצידנית פרוסים על חמישה כיספלסטיק ורק אז, רגועים, צעדנו כולנו למצוא שירותים.

טוב, סתם לשאול את אותו השכן, לא בא בחשבון. כי אז הוא ידע שאנחנו חדשים פה, או יותר גרוע, יחשוב שלא מנויים (מי המשוגע שקונה כרטיס במחיר מלא, לבריכה בשיא החורף? רק מנויים יש פה. כן, בדיוק אלה שכבר שילמו על המנוי ואם לא יבואו, חאראם. אז באים, גם בחורף, גם בשלג, באים. העיקר שלא נצא פריירים) הלכנו לשאול את הטריפוליטאיות הצעירות בכניסה. אממה, לא סתם הן יושבות בכניסה ועוד בפרוטקציה, חריפות קודקוד לא צד חזק אצלן. מאותגרות שיכלית, בפוליטיקלי קורקטית. מחופפות הברגה. כאלה שהקידום המקסימלי שלהן, יהיה לעמדת הקופה האוטומטית בסופר אמריקאי. נו, כוסיות.
מה שאלתי? שאלה פשוטה. איפה השירותים?

"אה..., לכי ישר, תצאי החוצה בדלת הורודה, אה, תיפני ימינה, אה, לא שמאלה, תיראי דלת ירוקה, אה, תירדי במדרגות"

- "אני לא בעניין משחק המטמון, רק שירותים רציתי. לילדה." הילה מתפתלת לידי ומשחררת פליץ קטן מדי פעם לאיזון הלחץ על הבטן הרכה.
"זה שמה באמת" הנהנה הטריפוליטאית השניה בחיוך מעודד

לא עשה עלי רושם החיוך הזה. עוד לפני הדלת הורודה, מצאנו מלתחות אלטרנטיביות. אמנם היה שלט על הדלת "מנויים בלבד" אבל אנחנו במועדון (מרגע לרגע נדמה יותר ויותר, כמו המועדון שהזהירו מפניו. זה שמוכן לקבל אותי).

הברחתי את הילה מהר לתא פנוי והמתנתי לה לידו, יחד עם יונתן ההמום.

הילד שתק. בוהה בנשים, בשלבי עירטול שונים. ואני עמדתי, חזיתי בטראומה צולקת אותו לעד ולא עשיתי כלום. פשוט כלום. קיוויתי לטוב. זה וגם הילה שצעקה אחרי חצי דקה "גמרתי. בואי לנגב לי".

זה נורמלי לילדה מעל גיל חמש, לקרוא לאמא לנגב?

זה נורמלי לילד מעל גיל חמש להיכנס למלתחות נשים בבריכה ציבורית?

זה הגיוני כששני ילדים צריכים קקי בתורות אחת לחצי שעה?

למה אלי לא חוזר כבר מהאימון? מה הוא עשה בג'אקוזי?  והאם הילה הסכימה לנסות להיתגלץ' מהאיגלו?

כל זה ועוד, בפרק הבא של עלילות משפחת לום, בקאנטרי.

וגם בונוס לחג, למה בכיתי בעדלידע ולא מהתרגשות

(מאוחר, צריך לישון, עובדים מחר)

כאמור, ארזנו צאננו והטף, נדחסנו לסוסה המשפחתית ונהגנו בהתלהבות ילדותית את כל 200 המטר מהבית ועד לשערי הישועה.

נחלצנו מהסוסה כדי לגלות שבשערים עומד טריפוליטאי זקן ומתעקש לראות את כל ארבעת כרטיסי המנוי וגם מה הבאנו בתיק.

נדהמנו כמובן, מה פתאום נותנים לטריפוליטאי, תפקיד של רוסי (מצד שני, היום כשכבר כולם יודעים להגיד בא בלובה - אפשר לחלק תפקידים בשיוויוניות), אבל עוד רגע או שניים, נפתרה התעלומה. בינתיים, פשפשנו בתיקנו, הפכנו צ'ימידנים, בילגנו הכבודה, הכל כדי להוציא ארבעה כרטיסים מרשרשים שמוכיחים שאנחנו אכן אנחנו וגם הבעלים הגאים של מנוי כשר כדין ותקילין.

הטריפוליטאי, נתן לנו פס בטובו. סידרנו הכל בחזרה בארון ונכנסנו.

רק כדי לגלות שמאחורי הדלת הראשונה הזו, מחכות שתי עלמות חמד (טריפוליטאיות גם, הנכדות של הזקן אשר מלפני אותה הדלת) וגם הן מתעקשות לשזוף במו עיניהן, ארבעה כרטיסים דנדשים פוטו רצח. נתנו להן. אנחנו משתפים פעולה במקרים של צער, מחסור וכאב וגם כשמבקשים כרטיס מועדון, אפילו אם לא במבטא רוסי.

פשפשנו,
מצאנו,
הוצאנו,
הראינו,
החזרנו,
סידרנו,
סגרנו ויאללה - למים

אלי ארז מגבת, והלך לטפח שרירי זרועות וגב.

הילדים עטו בגדי ים והתאבדו לתוך המים. שמשהו יסביר לי  איך הם מצליחים לבלוע מים (60% פיפי, 35% כלור) בשלולית בגובה 40 ס"מ?

ואני מיקמתי התוכעס בכיסא פלסטיק כתר, שמתי מול פני את עיתון סופשבוע והייתי לגמרי מוכנה נפשית לנימנום קטן, כש....

המשך יבוא (הבורקס מוכן)

כאמור, שילמנו הון קטן תמורת מנוי משפחתי שנתי לקאנטרי השכונתי. החלטנו להיות בריאים משו-משו וגם יש חוגים לילדים ובכלל להפוך למשפחה בורגנית מהפרברים לפי המודל הקלאסי. חסר לי רק הסינר הלבן הקטן ותסרוקת מנופחת והנה אני בכבודי ובעצמי, משפחת בריידי בשנות החמישים.

האמת, שאם כבר שנות החמישים, אני מעדיפה לוקיישן במרכז ניו יורק וגברים במגבעת.

קיצור, שלא ממש יש לנו הכסף לכל הבריאות הזאת, אבל עשינו חושבים שאם נפסיק לעשן, הרי שחסכנו פעמיים. גם המנוי מתקזז עם מחיר הסיגריות וגם הרווח בבריאות אינו עניין של מה בכך. שלא לדבר על בריאות הילדים והסיכוי להוריד את הסיכון לאסטמת נעורים. להילה, כבר יש איזו אסטמה של העור, עוד אחד בריאות לא באה בחשבון.

העניין עם מנוי כזה, שחייבים לממש אותו, אחרת מרגישים פריירים. לכן, ויתרנו היום על שנת שישי בצהריים, הכנו סנדוויצ'ים ופירות, שני בקבוקי מים, בגדי ים, מריטה מתבקשת ואודרוב לשלולית הכלור.

המשך יבוא (יש עמוק באדמה)

שינה: 6 ספורט: 0 משקל:68 9:00 מלפפון, עגבניה, 1.5 כף גבינה לבנה עם קצח, 1.5 כף טונה, משולש גבינה מותכת, קפה 12:00 פתית, 1.5 כף גבינה לבנה עם קצח, קפה שחור (אני עייפה... פרטים בהמשך) 

איך קרענו את העיר

חלק ראשון: ובו יתואר הקושי הנורא הכרוך בלהוציא את האף מהדלת בשעות שבהם אני בד"כ ישנה. לכבוד טו באב, החלטנו, שני חטיירים שכמותינו, להזמין ביביסיטר ולצאת. היה 24 בטלויזיה, אז קבענו איתה שתבוא ב- 22:30. לצאת, לצאת אבל לא במקום 24, הי, עד פה! חזרתי מ- OA ב- 22:00 וכל הדרך הביתה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא עייפה. לא עייפה. לא נעצמות לי העיינים. יוצאים! (זה כח רצון, זה!)

אין לנו כסף, אין לנו כח, אבל היא כבר הגיעה ולא נעים. התלבשנו בלי חשק וב- 23:00 היינו בחוץ ומבואסים. כאילו משהו גרש אותנו מהבית.

חלק שני: איך ולמה נסענו שעה מהבית לגן צ'ארלס קלור (רבע שעה בעומס בכל יום אחר) 

אלי נהג. אלי רצה לקצר . אז נסענו מאיילון במקום דרך יפו ועלינו בארלוזרוב. אני חוזרת ארלוזרוב. שעה אח"כ, עוד נסענו דרך כל הרחובות הקטנים של פאקינג תל-אביב, בינות לכל האין כניסות, כדי להגיע בסוף לחניה "הכי קרובה שיש, נשבע לך. הכל חסום, יותר קרוב מזה לא נמצא" - באמצע הכרמלית, על פי ביוב. דידיתי על עקבי ענק (תזכירו לי בפעם הבאה, הופעות ופסטיבלים, רק על נעלי ספורט ושימות העולם) מענטזת קלות, נשענת על אהובי בנונשלאנטיות (איך שאני סולחת מהר)חושבת על פוטנציאל הפיגועים כשלפתע ראינו עשרות שוטרים מכל הכיוונים. המקום היה מאובטח כמו ביקור של כנסת ישראל בחוף ירושלים (אשר בת"א כמובן). היו שם כל יחידות המשטרה המוכרות והסמויות, משמר הגבול, משמר אזרחי ומד"א. שודד עם מעט שכל, כבר היה עושה קופה באיזו אחר בעיר, מפני שאפילו מוקדניות המשטרה היו במשמרות מסביב לעמוד פיצה מטר שבלט למרחוק.

חלק שלישי: הזקנים מתפרעים

נכנסנו ונבלענו בהמון המוני בנות 16 כוסיות להחריד המוני בני 16 מפוצצי הורמונים, משוכי ג'ל בכמות שמפרנסת כמה מפעלים קטנים לגליצרין בטורקיה. שהסתכלו עלינו כאילו המורה לאגברה הופיעה במפתיע באמצע המועדון או בעצם לא הסתכלו עלינו בכלל, מה שהיה מנחם ואפשר לנו אפילו לרקוד. היה נפלא. דידיתי על עקבי בינות הופעת ראפ, הופעת תופים מדהימה שנתנה בקצב אפריקה טראנס ודנה ברגר. גברברים משורגי שרירים, מנופחי כרבולת ומגובים בגופיה ישרת שרוולים או אוברול חושפני, בלבלו את חושי וכמעט הפילוני מעקבי הענק. בצר לי, נאחזתי באלי ונשמתי עמוקות "לא ממי, אני בסדר, זה רק האוויר פה קצת דליל למעלה. אולי יעזור לי להוריד נעליים" ניסיתי. הגעתי לו לסנטר, כולם הסתירו לי. חזרתי לקביים. "תראה, תראה איזה זרועות יש לו". - נהנית מותק? גם אני. אין כמו צפיה פאסיבית בנערים כדי לעורר התרגשויות רדומות.

צ'מעו. לרקוד על דשא מלא בורות ומהמורות זה לא קל. במיוחד עם הנעליים שדיברתי עליהם קודם huge mistake, huge בנס לא נקעתי קרסול, לא סדקתי מרפק, לא שברתי מפרקת. מזל או בעצם אלי לתמיכה- הוא היה מקסים ואפילו שיתף פעולה כשנישקתי אותו צרפתית לוהטת וצמודה עד מאד באמצע קהל מתבגרים רוקד ומיוחם. נו, יש כמה יתרונות בגיל.

חלק רביעי: הדרך הביתה הלכנו הביתה, נגמר. רק לפני שחתכנו, לאלי התעורר התאבון. ככה בנים, עושים כאילו הם רוקדים קצת וכבר הקיבה שלהם צועקת "אוכל, אוכל - תחזירו לי את האנרגיה, אין לי כח, אני מתה". היה מגוון גדול, אבל "החזק" רצה אגרול. האגרול היה בצד השני של הפארק ואני כבר לא יכלתי ללכת. דידיתי לאט לאט אתו ונמרחתי על הדשא עד שיפלח את דרכו באומץ עד לדלפק הפיקוד. הוא חתך מהצד כמובן. התנהגות פקקים לא משתנה בין אם הפקק בכביש או בתאי - תאילנדית להמונים. רק חזר עם האגרול וכבר "ראית איך הוא בחן אותך מעלה מטה?" (ההוא - מפלץ שרוכי)  - "לא ראיתי, הייתי עסוקה בלהתאמץ לא למות כאן. כפות הרגליים שלי הם גוש אמורפי והוא בטח רק רצה לבחון אם אני חיה או שהוא יכול לגנוב לי את חולצת הפיות." אלי: "את עוד לא רואה שנהיית כוסית, חכי" - "חכה אתה, יש לי עוד 8 להוריד. אני צריכה בגדים" אלי: "אך חם. האגרול הזה לוהט" לוהט לוהט, הוא טרף 2 תוך פחות מדקה וחזר לתור לקחת עוד 2 הביתה. מזל שכבר בפעם הראשונה הוא הספיק להסתחבק עם המפעילים ועכשיו נחסך ממנו מאמץ הפילוח.

הלכנו הביתה. ז"א אלי הרכיב אותי על הגב עד האוטו. מגוחך בעורף האוייב, על הזין שלנו.

2:30. בית. ביביסיטר הביתה + כסף. מקלחת.

לישון.