באת, קראת, הגב/י!

היתה לי פעם חברה שסיפרה לעצמה סיפורים. נקרא לה ד' (אות שהיתה פעם אמיתית)

אני קוראת את כרמל ומתעצבנת ועוד יותר מתעצבנת מכיוון שאני יודעת מה מעצבן אותי כל כך - היא דומה לד'.

דומה לה במראה, דומה לה בסגנון הכתיבה, באופי ובהתלהבות.

התלהבות של גדי קטן, שבטוח שכל העולם בכף ידו. הוא יודע הכל ומכיר את הכל. סיפורי העולם התעצבו רק לפי התאוריה שד' סיפרה לעצמה. בכל פעם שהתגלה כוכב חדש, הוא נכנס יופי טופי לסיפור העלילה ואם לא התאים, העלילה התקמטה מעט לכבודו.

אבל מה מעצבן בזה? נשמע מלבב, נכון?

לא! זה עיצבן!

לא היתה מציאות חלופית. העולם סיפר סיפור אחד וכל הסיפורים האחרים נושלו מהלגיטימיות שלהם וזכו להתנגדות אדירה.

ד' התהלכה בעולם כמו היפופוטם ענק, כמו הטבור של הקיום האנושי. כשנשברה, נשברו כל הרקיעים. וכשהיתה מאושרת, גם היום אפור ביותר, נצבע אפרסק. היא טוטאלית. רואה את כל היקום רק דרך הפריזמה הצרה של הרמה ההורמונאלית היומית שלה.

(כרמלי יקרה, תבדקי בבקשה שחלות פוליציסטיות. מדאגה אני אומרת ולא רק לך. אני הרי לא מכירה אותך אישית ובכלל בשבילי את טריגר למשהו אחר. בנות - יש קשר בין אופי ותחלואים הורמונאליים)

ד' ואני נפגשנו בכיתה א' ושוב נפגשנו בכיתה ה'. נהיינו חברות טובות ב- ט' והמשכנו עד אמצע התואר (שלי) ודי.

מאז, היתה תקופה שהיא דאגה להעביר לי כמה היא מתגעגעת ורוצה לחזור. נראה לי מגוחך, אז באתי ללוויה של סבתא שלה ולחתונה שלה ובערך פעמיים לביתה והיא פעמיים לביתי, לפגוש את ילדי.

למרות כל הזמן שעבר, אני עדיין לא יודעת איך לספר לעצמי את הסיפור הזה. אני לא מצליחה לבודד את הסיבות לכאב הגדול שבו. אם אכתוב פה, אנציח ורסיה מעוותת של המציאות. אתן תוקף לפן אחד של מה שקרה.

לרוב, אני לא נקמנית (ככה אני מספרת לעצמי).

בסיפור הזה, נפגעתי ונקמתי. נקמות מתוחכמות, קרות, מאד כואבות. הן לא הקלו על הכאב. לא על זה שספגתי וגם לא על זה שגרמתי. אולי אוכל להכיל אותו פעם ואז גם אספר.

השנים שבין הצבא לאוניברסיטה מטושטשות אצלי לגמרי ולא בלעתי, לא שתיתי, לא עישנת כמעט כלום.

מישהו מוכן להזכיר לי מה היה שם. מרב. מישהו.

היו רחבות ומאובקות. משטחי עפר מעונני אבק, גושי בטון ומתקני פיברגלס אכול, לוהט, צבוע אדום ומתקלף.

השלכנו בהן פצצות מים על ילדי הבלוק ממול ואת הגינה הקטנה דימינו לג'ונגל אימים.

האמהות לא ירדו אתנו למטה, האבות לא קראו לנו מהחלון. שיחקנו מחניים ותופסת עד הערב. חטפנו מכות מילדי השכנים.

עלינו הביתה מדממים.

נכנסנו לשכנים לצהריים או כשהגיעה חוברת פופאי חדשה. ברחנו כשהזקנה הארגנטינאית צעקה בין 2 ל- 4.

ב- 81, נשבעת, עוד עברה שירת גמלים תחת ביתי.

אולי זה היה ב- 78.

בחופש שלפני כיתה א', רשמנו את כל האותיות, בכל השפות שידענו. ש היתה משותפת.

כיתה א' היתה עולם אחר. נהייתי קטנה פתאום. זרה ברחבה הענקית. מחפשת ברז מים בין גופי אדם גדולים. נערצים.

שרה "אלף אוהל בית זה בית גימל זה גמל גדול" לאמא במסיבת סוף שנה. אני זוכרת את המורה הראשונה שלי. מורה חילת. במדים.

מי לא זוכר את המורה הראשונה שלו? בנאלי.

קצת אחרי הצבא, בעת ששוטטתי עם מרטין באילת, פגשנו לפתע מכר מהתיכון שחילטר כאיש ביטחון במלך שלמה.

אחרי ההי והמה נשמע המתבקשים, הוא פצח בווידוי "את יודעת בילי, בתיכון, הייתי מאוהב בך נואשות"

דקה וחצי בלעתי רוק מההפתעה

בזמן הזה הוא קיבל איזו קריאה בקשר ונעלם

עוד חצי דקה בזבזתי על הלם

ואז קלטתי

עכשיו אני מבינה למה חברה שלו, עשתה לי 4 שנים, פרצופים.

נולד לה סיח צ'ופצ'יק קטן.

הנה תמונה של זר פרחים ענק

הנה תמונה של כל האושר בעולם

הנה תמונה של נשיקות

מזל טוב סוסצ'יק

מעכשיו, הכל יהיה אחרת (וגם אותו דבר, לא להילחץ)

בלי להשוויץ (טוב נו, קצת) הלידה של תאומי, היתה הכי קלה בעולם.

בשבוע 84 להריוני, עת נראיתי כהיפופוטם בינוני, הגעתי לבדיקה שגרתית וקבעתי תור לקיסרי, בדיוק לשבוע שאחריו. הילה היתה הפוכה ומכיוון שהיא היתה אמורה לצאת ראשונה ולא היה כלום מקום בבטן לפעלולי הפיכה וגלגול, הוחלט ברוב קולות (הרופא קבע) שעדיף בכיכורגית. באותו היום, סיימתי פרוייקט בעבודה, ניקיתי את השולחן והצהרתי על שבוע חופש. שיהיה זמן לסדר את החדר החדש, לנוח קצת ובעיקר להתכונן.

הלכתי לישון שמחה ומאושרת וב- 4 לפנות בוקר, התעוררתי מטפטוף. זרימה קלילה ועדינה. כמו פיפי.

נבהלתי קצת אבל עשיתי את  המעשה ההגיוני היחיד - רצתי לשירותים.

אחרי כמה דקות, הבנתי שזה לא יוצא מהחור המתאים וצעקתי לאלי שיקום, יש ירידת מים.

אלי קם מבוהל ומייד הפעיל את מצלמת הוידאו. מה שקודם קודם. כן - עד היום, מונצחת לדראון עולם (או עד שנאבד את הקלטת) סצנת הפתיחה לשנת חייהם הראשונה של ילדי - שוט ארוך על דלת חדר השירותים. אלי שואל "נו מתי תצאי" ואני עונה לו: "כשיגמר הטיפטוף, אני לא יכולה לצאת ככה"

אחרי חצי שעה של המתנה, החלטתי שאין בררה ואני אצא ככה. תחבתי מגבת אל בין ירכי המתפקעות, חבשתי אוהל, ענדתי כפכפים, דחפתי מברשת שיניים לתיק ואודרוב - לסורוקה.

שוטים מרהיבים של דרך מצדה, ב"ש ב- 5 לפנות בוקר, יום חמישי.

בילי: "אתה לא יכול לנהוג ולצלם בו זמנית"

אלי: "תתקשרי לאמא שלך"

אמא שלי התקשרה לדודה שלי. היא אחות ואמורה היתה לדאוג לנוחות מינימאלי בחדר היולדות העמוס ביותר במדינה (בדואיות בעיקר, בלי אפודרלה ובלי דולפינים).

אחרי שעה קלה, מצאתי את עצמי כפותה למוניטור, על מיטה בחדר המתנה ללידה, קוראת מגזין וצועקת על חברותי לחדר שיצעקו יותר בשקט. הן מפריעות לי לקרוא.

אלי, אמא, דודה ומרב, עשו רונדלים בחוץ ומדי פעם נכנסו לשאול אם להביא לי משהו.

המוניטור הראה שיש צירים אבל אני, נשבעת, לא הרגשתי כלום. נאדא. כמו היפו שבע, רבצתי לי בלב המהומה וחיכיתי שיתפנה חדר הניתוח ויוציאו לי כבר, שני צאצאים מהבטן.

באיזשהו שלב כבר התחלתי להתעצבן מכל הקלי קלותה הזאתי. רציתי קצת סבל, משהו לספר לנכדים. משהו לשאוב אשמה בגינו. איזה "40 שעות סבלתי צירים בגללך וככה אתה גומל לי" קטן. כלום.

בסביבות 4 וחצי אחה"צ, כן, אחרי חצי יממה, נכנסתי סוף סוף להיכל הקדוש. מרדים חינני, תקע מחט אימתנית לחוט השדרה שלי והמשיך ללטף לי את המצח, מלחשש מילות חיבה.

לא ראיתי כלום. הם שמו מסך, ביני ובין הפרוצדורה. ראיתי רק את ראשי הרופאי, עמלים, חותכים, מנסרים ולבסוף מוציאים. בהתחלה גוש אמורפי אחת, להלן - תאום מספר 1, ואח"כ את השני, להלן - תאום מספר 2. האחות העבירה את שני הגושים לידי, במין ויש לא מחייב ואני, הספיק לי השבריר הקלוש, צל צילו של ריח שנקלט בנחירי, כדי להתאהב אנושות.

קרובים לצלחת מגחכים על שילוב של גבינה צהובה ושוקולד.

אלי דווקא, מאד אוהב את השילוב הזה ובכלל כל הנושא משגר אותי מליון שנה אחורה. לטוני.

טוני היה חייל בודד ממוצא אנגלו-משהו ששרת איתי בצבא ונודע בעיקר בהרגלי האכילה המוזרים שלו. הוא היה מערבב מין בשאינו מינו, בצורה פשוט מזעזעת ובעיקר יזכרו לטובה השילובים הבאים.

• מלוי סופגניה בטונה וחרדל
• סנדויץ' טונה עם ריבת שזיפים צהלית
• טבילת נקניקיות טבעול במעדן שוקו - כן, הוא היה צמחוני. מעניין שעם כל הגסטרונומיה המופרכת הזו, בבשר הוא לא נגע ולא רק מהטעמים המקובלים בצבא. הוא באמת האמין בזה.

כל שאר היחידה, היתה די מפונקת, בסטנדרטים צהליים כמובן. היה לנו מקרר קטן ובו שלשות של גבינות לבנות בטורים ושורות. אספקה יומית של מעדנים ושוקו (שהיו מיועדים לצוות אוויר אבל נזללו ברובם עוד לפני שאיזה עטלף שם טלף על מפתן היחידה) ובחורף, אבוקדו, גבינה מלוחה ותפוזים.

טוסט אבוקדו וגבינה מלוחה, מעדן חורף מומלץ, מאז ועד היום (וברקע בואי או ניק קייב, תבחרו).