באת, קראת, הגב/י!

בגלל שדברים אחרים מעניינים אותי יותר (דברים קטנים, סוגים של פורמולות ושיעורי בית) ושרה פיילין תפסה את כל תשומת הלב, יצא לי לשמוע את אובמה מדבר, רק היום בבוקר.

יש לו אפיל של כומר, או מורה (חוץ מזה שהוא נראה מצויין, מדבר לעניין וגורר אחריו את שביל קליפות הסלבריטאים) במובן הזה, שבניגוד לנשיאים אחרים בארה"ב, או ראשי ממשלה במקומות אחרים, שמקרינים "איש צבא" או "איש עסקים", קרי המון סמכותיות פיקודית מהולה בנביבות מחשבתית, הרבה סטייל מוזמן והיכולת לעשות מה שאומרים לך הגדולים ומדברים על צמיחה כדי להתחנף לאותם אוליגרכים שהביאו אותם עד הלום, אובמה דיבר על הפרט, על הזקנים שראו שינויים גדולים והילדים הקטנים שיצמחו לתוכם.

הוא נראה שונה, מדבר שונה ואני מקווה שגם חושב שונה ושינוי זה בדיוק מה שכולנו צריכים עכשיו - בעיקר ציפי ליבני

     כשנוסעים לאילת דרך מצפה רמון (או בחזרה) הנוף משגע. בניגוד לנסיעה דרך כביש הערבה, שהיא חדגונית, משעממת ולפיכך מועדת לתאונות או דוחות, הנסיעה דרך רמון, מענגת. יש מנער צבעים רחב באדמת הערבה הזו ועכשיו במיוחד, הכל מכוסה בפלומה ירקרקה.

נאות סמדר, כשעה מאילת, מפתיעה ביופיה. היא ניצבת באמצע המדבר, כמו מרבד צבעוני של שדות בגבהים שונים. קווים אופקיים של שדה נטוע, נקודות של מטע נמוך, מעל הכל קווים אופקיים של עצי תמר ומסביב הרבה מדבר צהוב, חום, כתום ולקראת השוליים סגלגל.

הנגב מדהים - חבל שלא עושים ממנו יותר. קולגה סיפר על חבר שעוסק בחקלאות בערבה. כן - חקלאי בערבה. סיפר על תעשיה מדהימה ושפע זמן פנוי, ניצול של עשרות תאילנדים ועושר מופגן. פלפלים בחממות שנמכרים באירופה ברווח של 15 שח לקילו, מרחבים עצומים, רכב שטח לכל בגיר, נשים יושבות בבית ויולדות גדודי ילדים כי אפשר ובכיף. ההי טק של החקלאות בערבה.

יש איזור שטוח ומישורי, שתמיד כשאנחנו עוברים דרכו, מזכיר לנו שצריך להיות בו קזינו. אני יודעת איפה יהיה שדה תעופה קטן ואיפה האגם. איפה המלון המרכזי ואיפה מתחם הספא. יהיה שם מתחם נפרד לילדים ובקתות לריכוז ושתיקה.

אולי לא יהיה קזינו.

מסביב לרמת חובב יש עיירת פחונים בדואית לא קטנה בכלל. כשאני רואה הצטברות כזו של התיישבות שנראית לכאורה ספונטנית, אני מחפשת את מקור השפע. רמת חובב זה מפעל מסריח. לא תענוג גדול. אולי הם מתחברים פיראטית לתחנת החשמל שליד ולצינור של מקורות, אולי מתפרנסים ממחזור המזבלה ואולי פשוט לא גירשו אותם משם אז הם נשארו. יש שם פחונים עלובים אבל גם כאלה המוקפים סבך עצים וג'יפים שהיו נוצצים עד סופת החול האחרונה וב- 140 קמש שחלפנו לידם, תפס לי את העין, חבל תליה עם שלל בגדים ליבוש באדום, כתום וורוד. כתם צבע בוהק במדבר הפחונים האפור.

הבדואים מציפים את באר בשבע. את האוניברסיטה, בית החולים והמכללות, לא רק את השוק ושוק הפרוטקשן. הם לומדים מאיתנו ומדי שנה, פירות הלימוד שלהם נראים לעין. על קירות פחון קרוב לכביש, ראיתי גרפיתי באנגלית.

אולי טוב שלא עושים מהנגב יותר. הוא נשאר טבעי, נקי. אוטוטו, הריאה הירוקה היחידה שתותר לנו. כן, יש אירוניה בנסיון הזה שלי, לקרוא לנגב - הריאה הירוקה, אבל גם אמת. למרות רמת חובב, למרות מפעלי הכימיקלים והרעל, בשטחים הנקיים של הערבה, עוד אפשר לנשום אוויר לילה קפוא וצלול.

מעט אחרי שיזפון, אחרי נסיעה של שעה בערך, בכביש ריק לחלוטין, ראינו רכב חונה בשולים ולא רחוק ממנו, באמצע הכביש, ממש על קו ההפרדה בין הנתיבים, שועל מדבר קטן וצהוב יושב ומגרד מאחורי האוזן.

בזמן האחרון, יצא לי די הרבה לכתוב בעט. במיוחד במבחני מיון והשמה למניהם ואני חייבת להודות שמקלדת קטנה, על מחשב קטן, עם מעבד תמלילים קטן, הרבה יותר נח לי.

כל דבר שאני רושמת על דף, נראה בסופו של דבר כמו טיוטה או צעטאלה למכולת. נקודות בלבד.

אין לי מושג מה עשיתי בתיכון, או באוניברסיטה.

בגלל זה ה-Tablet PC של מיקרוסופט נראה לי מיותר. גם אם היה עובד כהלכה, היה מיותר.

שם יש פוסט ובפוסט תגובה של קיפוד על בכורים.

אני בכורה וכל חברותי הטובות בכורות. רק אלי ילד אמצע וגם שני הורי אמצעיים מכל כיוון שתסתכלו. שלושתם דליים. מקרה?

יש משהו בבכורות.

6 שנים גדלתי כמרכז העולם. אני עדיין מרגישה מיוחדת בשל כך (מרב טוענת שאני עדיין כועסת על אחותי על שנולדה).

באיזשהו מקום, בכורים גדלים בשפיצו של האולימפוס. כשנולד אח/ות, הם מרגישים שנפלו משם ובשאר חייהם מנסים לטפס חזרה. מן נכות שבאה בילט אין עם הסיטואציה.

לכן האמביציה. לכן הרצון לרצות.

הורים מתלהבים מבכור כי זו יצירתם הראשונה. הם רוצים שתהיה מושלמת. ההרגשה הזו נשארת גם כשכבר יש ילדים נוספים. הבכור עדיין נשאר הראשון ש: הולך לבית ספר/ לצבא/ לימודים גבוהים/ מוצא בן זוג/ מתחתן. את כל הדברים הללו הוא צריך לעשות על הצד הטוב ביותר. בכולם הוא צריך להצליח יותר מההורים. בכולם, יש רצון להשביע, יש דרך שצריך ללכת בה כדי לקבל את הליטוף. בכורים הם אנשי המיין סטרים. אלו שלא יפרצו גבולות. אלו שישארו קרוב לאמאבא כדי שיהיה ממי לקבל את האישור.

ילדי תאומים בני 5.5. הם גדלים כאילו הם בכורים וגם כאילו לא. שניהם מקבלים יחס של יחידים ומיוחדים בעולם כולו. מרכז ההויה של כל הסובבים אותם ובכל זאת הם לא לבד. יש להם אחד את השני לפרספקטיווה. שניהם מגלים סוג של אחריות אחד כלפי השני וגם כלפינו, ההורים. עולמם יהיה שונה? סביר להניח. ספק אם בגלל המיקום המשפחתי.

אלו אינם נושאים פמיניסטיים:

1. גברים לא אשמים בהרגלית ההתקשטת של נשים

2. פורנו לא הופך משים לחפץ ואינו מנצל נשים יותר מתחומי עיסוק אחרים

ואלו כן:

• חוקי נישואין בדת היהודית (אולי גם בדתות אחרות, לא מכירה). במיוחד אלו שגורמים לנשים להתחנן לגט
  פה יש דוגמה להסכם שיכול אולי לעזור.
  
• השוואת שכר בין גברים לנשים 
  אולי אם נשים יפנימו שמותר ורצוי לדרוש שכר גבוה על עבודה.
  אולי אם מנהלים (בעיקר גברים) לא יצאו מתוך הנחה שאשה היא מפרנסת שניה בבית (עולם הולך ונעלם) ולכן לגיטימי לגמרי להציע לה משכורת נמוכה יותר
  
• העלאת היוקרה של מקצועות נשיים מטבעם (מורות, גנות)
  בימות המשיח כשנפסיק להילחם ונפנה מעט יותר משאבים לחינוך (או מאידך, כשתפחת השחיתות).
  
• הכרה בהוצאות משפחה - חקיקה שתקצה החזרי מס בעבור משכנתה ומטפלת.
  את זה אני באמת רוצה לראות קורה עוד בימי חיי.
  
• חקיקה שתכיר בעבודתם של אנשים בבית, גם אם אינם שכירים/ עצמאים.
  
• יש עוד, זו רק טיוטה.

העולם משתנה וכך גם חיינו. חוקים צריכים להשתנות בהתאם.