באת, קראת, הגב/י!

וכל המשלחות, כן כל המשלחות 

צועדות בסך, מנופפות בדגלונים קטנים, מפריחות חיוכים גדולים - בלי בושה

רק חיימק'ה שלי, רק חיימק'ה שלי (והדרום אפריקאים)

זורק רגליו, לועס מסטיק וממנופף במצלמות קטנות של וידאו וסטילס

בצירוף מקרים נדיר, המתרחש בכל שנה ומפתיע אותי מחדש כאמור, בכל שנה, התרחש יום הולדתו של א' הקוסם ובא עלינו לטובה, בדיוק אתמול, שיצא סופרייז סופרייז, ביום אהבה לועזי למשעי.

זה כבר כמה ימים מראש, שאני שואלת ומתחקרת, בודקת ומחטטת וחיר אין - הקוסם לא מוכן לגלות לי איזו מתנה לקנות לו שתשמח את ליבו. קטנוע הוא קנה כבר וגם קסדה וגם כפפות. מעיל גשם הוא קיבל מחבר. מקל סנוקר הכי מדוגם כבר יש לו. ארנק קניתי בשנה שעברה. בבשמים הוא מעדיף את הסוג שאני לא סובלת ולא סובל את הסוג שאני מעדיפה ולמעיל פרווה אין לי תקציב.

נו...

כשכבר כמעט התיאשתי, הוא יצא בהברקה - בואי איתי למשחק של הפועל.

 - מה...

 - הפועל נגד גלאזגו ריינג'רס. גביע פיפא. יהיה כיף. בואי איתי.

 - נו.. למה אתה עושה לי את זה? תן לי קומודיטי ונסגור עניין

 - את מה שאני צריך אני קונה ולא מחכה ליום הולדת. את יודעת. בואי איתי, זה ממש יעשה לי טוב.

 - מה יעשה לך טוב? כדורגל זה עניין של גברים. אני ממש לא שייכת. אתה אמור לרצות ללכת עם חברים שלך ולא עם אשתך. זה לא כיף ללכת לכדורגל עם אשתך.

 - מה קורה לך? אנשים באים למגרש עם משפחות וילדים. זה בילוי משפחתי לא של חברה.

 - אנשים הולכים מכות במגרשים. זה לא נשמע כמו בילוי משפחתי.

ככה זה המשיך, עד שמצאתי את עצמי, ברביעי בלילה, על עקבים בגובה 10 ס"מ, מדדה בדרכי לבלומפילד. מלפני, מאחורי ומכל צדדי, סקוטים לבנים נטולי חצאיות. אוי האכזבה.

קנינו גרעינים שחורים מהדילר בחניון, כדי שיתנו לנו להכנס למגרש ולקחנו גם בקבוק קטן של מים להקל על המליחות. את הגרעינים הם התירו להכניס, הלבנטינים בכניסה, אבל את המים החרימו.

כמו אחרונת הפולניות, עד השלב הזה, הייתי ונותרתי סקפטית. דידיתי וקיטרתי. קיטרתי ודידיתי. בלב כמובן, כי לבחור יש יום הולדת וגם, כמה מפתיע, יום האהבה.

הכל פרח ונעלם ברגע שעלינו על גרם המדרגות הראשון. הכל: הקיטורים, הסקפטיות ואפילו הכאבים ברגליים. אני לא זוכרת מי סיפר את זה קודם (סיפר לעיתון, שנסע עם אבא שלו למשחק כדורגל באנגליה) אבל ברגע שעולים מהחושך והצפיפות, שומעים את הווווש של האוהדים, רואים את הדשא הירוק והמטופח ומריחים ממש, את ההתרגשות באוויר, הכל נעלם. אי אפשר שלא להדבק בהתרגשות הזו (אומרת אני, משועממת כדורגל מוצהרת ורשומה).

היה אספקט של ביקור בשבט זר ומוזר עם חוקים משלו. א' שיחק אותה מדריך תיירים והסביר לי את חוקי המגרש (את חוקי המשחק כבר לא היה צריך להסביר, בכל זאת 10 ומשהו שנים עם אוהד, קולטים את החוקים והאינטריגות בדיפוזיה, אם רוצים או לא): על היציע של הילדים, שכל תפקידם לשיר ולעודד והם בכלל לא רואים את המשחק. הם מכינים את הדגלים והשלטים בבית ומגיעים מצויידים בבלונים, ריאות מפותחות וקצת גראס, מגיעים ראשונים ויוצאים אחרונים והם שרופים, חולים, מחוקים על הקבוצה. על מנהיגי להקת הילדים, שעומדים עם הגב למשחק, ומשחקים אותה עינת שרוף של הלהקה המזמרת הזו, הם מתחילים בשיר, להקת הילדים אחריהם וכל שאר המגרש מצטרף. על יציע ה- VIP, ועל אשתו של יוליץ' שישבה לידינו, יחד עם אורחים בלונדיניים והתינוקת המתוקה שלה, שמדי פעם גרדה לי בגב (בכיף שיהיה לה).

הם שחקו טוב וניצחו, ללא ספק וזה בהחלט היה בונוס (כן, אני יודעת, לרוב האנשים במגרש זה היה העיקר) אבל אני קיבלתי את הויברציות שלי מהרעידות של הטריבונה ולא הפריע לי כלום, אפילו לא הבהמה שישב לפני, עשה קטר ולא הזיז לו שהרוח מביאה את כל הסיגריה הבלתי נגמרת שלו, הישר להגרון החרוך שלי.

היתה דרמה. היה סיפור. היה שחקן סקוטי בלונדיני חתיך, ממש קרוב אלי, ששיחק לא רע ויצא למתפרצות.

כדורגל במגרש - ההצגה הכי טובה בעיר.

לכו בהמוניכם.

יו מצלמים אותנו
הם היו מאד מודעים למצלמה בהתחלה. אולי כי היה אור. אולי כי כל הארוע היה מרגש מידי. הרקדנית הראשית הספיקה להתחבא מאחורי החברה הטובה שלה והשלישית התלהבה. יו, מצלמים.

מתכוננים

מתרגשים

הרגע הגדול

ראו מי על הסאונד

הקהל

גיליתי לפתע שלא משלמים לי מספיק. כן, סיפרתי את זה כבר קודם. אבל מה עושים עם זה?

אני לא ממש יודעת איך לדרוש את מה שמגיע לי. מוזר. אני תופסת את עצמי כדעתנית, מחוברת לעצמי ופמיניסטית ובכל זאת נבוכה, אובדת עצות ומבויישת מול הצעד הפשוט של לגשת לבוס ולהגיד לו "מגיע לי יותר כסף תמורת המאמץ - אנא התכבד ושלם" מבלי ליצור אנטגוניזם.

הנסיונות הקודמים שלי בסוגיה - בעצם לא היו לי מעולם נסיונות קודמים בסוגיה. פטרתי את עצמי ע"י חיפוש עבודה אחרת.

מעולם לא עמדתי בסיטואציה בה באתי למשלם וביקשתי יותר.

מצאתי לעצמי המוני צידוקים. קיבצתי יחד את כל הסיבות הקטנות שגרמו לי לאי נחת / חוסר שביעות רצון ויצאתי למצוא לי עבודה חדשה. ביקשתי שכר גבוה מהקיים, היה מו"מ קצר. קיבלתי יותר מהקיים וזה הספיק לי.

כששוב הרגשתי לחץ בארנק, יצאתי למצוא עבודה חדשה חדשה.

הפעם, אני מעדיפה להשאר בנוכחית.

יש המון צידוקים קטנים, לא אכחיש ובכל זאת משהו בסיסי מתאים לי כאן.

שוב, פעלתי בדפוס הישן והטוב, הפצתי קורות חיים, זומנתי לראיון או שניים. נופח לי האגו מעט ובכל זאת אף אחת מההצעות עד כה, לא הגיעה לקו הגמר. פוצצתי כל תהליך בעודו באיבו. ובכל זאת, אני צריכה משכורת גבוהה יותר.

איך?

מה?

אנשים טובים, אנשים יקרים וקיפוד, שתפו אותי בנסיונכן רב הערך.

מה עשיתם? איך נגמר? מה עדיף? יש מחקרים בתחום?

חסרת נסיון אנוכי ואובדת עצות.

תרמו מעט תמיכה, מה יש? לי זה עולה יותר.