תקראו לי אטומה, תקראו לי פרימיטיבית, הכל נכון, אבל האמת חייבת להיכתב - אני לא רואה שום תועלת בפסיכולוגים.
נכון, לא עשיתי תחקיר מעמיק.
המינימום שבמינימום, דורש להטריח את עצמי לפגישה אחת לפחות - לא טרחתי.
גם צריך לשלם. אם היו משלמים לי אולי הייתי מואילה בטובי.
בכל מקרה, היום נוכחתי לדעת שעל אף הדעות החשוכות שבאמטחתי ולמרות נסיון החיים הדליל עד מקריח שלי בתחום, מסתבר שאני בעלת כוחות קוסמיים אדירים שמאפשרים לי לזהות מרחוק - פסיכולוגים!
מוזר
מפתיע
אך נכון.
כבר לפני חודש, מיכל - חברה ותיקה, הזמינה אותנו למסיבת יום ההולדת של זיו - הילדה היחידה שאני אוהבת, מלבד ילדי (כבודם במקומם).
כן, אני וילדים לא משהו. מעולם לא עניינו אותי ולעולם לא תתפסו אותי עושה קוצ'י מוצ'י לילדי זרים ברחוב. כשילדתי התאהבתי בפעם הראשונה ביצורים הצווחניים וכשזיו נולדה, זה קרה לי שוב. הילדה היא הולי הובי מקפצת. כדור קטן של תלתלים בלונדיניים ממסגרים פני בובה עגולים וצוחקניים. פקעת גמישה של חמדמדות ממכרת.
כמו שכתבתי, ההזמנה ליום ההולדת הגיעה מזמן. גם ההחלטה על המתנה, התקבלה מזמן, רק הביצוע נדחה לרגע האחרון. לא שלא ניסיתי להקדים לדקה ה-90. מלאה כוונות טובות, יצאתי אתמול לקנות "מכתבים מפליקס" וקומקום אדום (אל תשאלו) בסוף גמרתי מסופרת, בעלים גאה של אישור בריאות לחדר הכושר ושל מינוס 1000 שח על כלום. כלום, בלום בצבע חום על קומקום וגם בלי פליקס.
אמרתי לא נורא, יש מחר.
מחר, ז"א היום, קמנו מוקדם, אכלנו מהר, התלבשנו יפה, אפילו הסתרקנו פזור ויצאנו שעתיים לפני הזמן כדי להספיק למצוא סטימצקי פתוח לפליקס אחד במתנה. מרוב ההתמהמרות, רק באוטו, ילדים מצווחים מאחורי ונייד אחד צמוד לאוזני, חשבתי שאולי היה יותר חכם לבדוק באינטרשמנטעס, איפה יש חנויות שטימצקי פתוחות בשבת סמוך למקום מגורי. בטח יותר עדיף מלנסות להתקשר לכל הסניפים, בזה אחר זה ולקבל מכולם נא באוזן.
לא הצליח plan B, עברנו לשיטת ה- "חריש עמוק" או בשמה המדעי - "ניסע אולי נמצא".
נסענו, נסענו, ברבע לשעת ה-ש', מצאנו חנות עם סיכוי שהתממש. יש. פליקס אחד על האש ועוד תוספת שוחד לילדים: כדור, חוברת מבוכים וממתק (שלא יתנפלו על משחקים וממתים ביומולדת בפולניה). תהייה קטנה בלי סוגריים - איך זה שאי אפשר להיכנס לחנות צעצועים עם ילדים כדי לקנות מתנה לחבר, בלי לקנות שטות מפגרת לילד החוקי רק שיפסיק לנקר כבר במצפון.
יופי, עכשיו נשאר רק למצוא איפה המסיבה המזורגגת. לא בעיה. צריך רק לנווט ממערב ראשון למזרחה. משימה קליקלותה ברגיל, רק שברגיל יש לי באוטו מפה גזורה מדפי-זהב, אבל בנקיונות האחרונים העפנו אותה.
התברברתי ארוכות, כשמדי רגע, יונתן מברר אם אחרנו הרבה או רק קצת?
אם כל הילדים כבר הגיעו או אולי יש סיכוי שיש ילדים שיגיעו אחריו?
אם אכלו לו את כל הממתקים או השאירו עוגה?
אם הקוסם כבר הלך?
וכל זה בלופ עם מקדם היסטריה הולך וגובר.
גם מקדם ההיסטריה שלי טיפס אקספוננציאלית עם כל פניה מוטעית בעליל, עד שלבסוף גבר על האגו והתקשרתי לבית המסיבה לבקש הנחיות.
"אני נוסעת בהרצל, מדרום לצפון. אני מזהה תחנה מרכזית. מה עכשיו?"
- קחי שמאלה ליד הרכבת.
"מה שמאלה? אתם מימין. איפה רכבת? אוטובוסים אמרתי... נו, ככה זה נמשך הרבה זמן עד שלבסוף הגענו, יגענו, חנינו, עלינו ומצאנו - בית מפוצץ.
איך הצליחו לדחוס כל כך הרבה קרובי משפה לדירת 4 חדרים קצוצת מטראז' בפרברים?
המוני ילדים צועקים וקורעים עטיפות של מתנות, גדודי דודים, מצטופפים ליד בופה עתיר מיונז וקציצות דגים (נהדרות) והילה אחת שקר לה, דבוקה לי לתחת ומתביישת.
עבר לה. אחרי רבע שעה שכחתי שבאתי עם ילדים. הם נטמעו בהמון ואני יצאתי למינגל עם קרובים לא לי.
בליל שפות: עברית שולטת אבל מיד אחריה רוסית ומדי פעם ביצבצה גם אנגלית. מסתבר שהגיעו נציגים של הדוד סם ולא סתם אלא מלב התפוח בכבודו ובעצמו. מניויורק. הצצתי בהם מרחוק וכולם נראו לי קרובי משפחה רחוקים של וודי אלן. משמע נויירוטיים ורזים ואז זה היכה בי.
כמו בומרנג היכה בי.
האישה.
הדודה של הדודה מצד הסבתא של מיכל. אין שום ספק - היא פסיכולוגית.
אמנם הרגשתי טיפונת פקפוק, אבל בשביל המשחק, הניסוי, אמרתי נבדוק.
הללויה
100% אמת.
אני סייקיק. אני רואה נסתרות. אני נבואית. אני מכשפה הההה. אני לגמרי צודקת.
מסתבר שמקצוע נחרט בפרצוף.
אוי ואבוי, אני צריכה מהר להחליף, לפני שאקבל צורה של מקלדת.
(אבל למה - אולי מוכרת פרחים?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
