1. לעשות שיעורים של כיתה א' זה איכס.
נשבעת, אין דבר שאני שונאת יותר מלעזור לילדי הגאונים לעשות שיעורים. תוך חצי דקה אני חוטפת ג'ננה ומתחילה לצרוח עליהם. שיעשו כבר לבד. בין לבין, הם מגלים שגיאים בחוברת ואז מלאים בהבעה צדקנית, ניגשים אלי ושוטחים טענותיהם "אמא, זה לא יכול להיות. החוברת טועה". כן - הרצפה לפעמים עקומה והלוח שבור.
כל חמש דקות אני צריכה להזכיר להם למה התכנסנו כאן כולנו. מסתבר שהם מעדיפים לרקוד, לזמזם, לשיר, לצבוע, לריב, למשוך אחד לשני בשיער... כן, כמעט כל דבר, על פני מלאכת הקודש.
אני שוקלת ברצינות להסמיך אותם לעזור אחד לשני ולו מתוך רחמים על עצבי וגם על אוזניהם הרגישות של השכנים בקצה השני של העיר.
2. כמה ניג'ס כרוך בלהכין כל יום ארח"צ לילדים קטנים.
הוא רוצה שניצל, היא לא אוהבת שניצל
הוא מוכן גם לאכול קציצות
היא לא אוהבת קציצות
הוא לא מסכים בשום פנים ואופן לאכול תפוחי אדמה
היא, דווקא לא אכפת לה.
אני
מורטת שיערות
בסוף מחליטה שאני המחליטה ואני אכין מה שמתחשק לי באותו רגע.
התחשק לי לחמם שארית קציצות ולהכין פתיתים עם גזר (הוא לא אוהב גזר).
אכלו.
3. הניסוי ב- 1 נכשל. זה שהסמיך אותם לעזור אחד לשני.
מסתבר שככה יש יותר אטרקציות.
עדכון: 5 שעות אחרי. 5 דפים מסוף החוברת. אני תיכף חוטפת אולכוס
עדכון יום אחרי:
מרפי מתעמר בי - היום פרצו עיצומים והעבודה הקשה כלל נבדקה. זה ברור שלדחות שיעורים עד הרגע האחרון זה כלל גדול בתורה שעבד בשבילי מצויין. אין שום סיבה בעולם לא להנחיל אותו לילדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
