באת, קראת, הגב/י!

א' קורא לו גרגמל אבל אנחנו קוראים לו נמו.

הבאנו אותו מהגינה ביום חמישי, יחד עם ערכת השרדות הכוללת: אוכל גורים, חול גרגירי בצבע תכלת וקפסולות נגד קרציות חתלתולים.

הוא חמוד כמו שרק גור ג'ינג'י יכול להיות. רוב הזמן הוא ישן אבל כשהוא לא, הוא מקפצץ בחינניות ורודף בעוז אחרי תלתלי אבק, עלעלים שמצאו דרכם הביתה וצעצועים שאפשר להניס בפחד תחת הספה. הוא גם מאד אוהב לשרוט אותי. לא אכפת לי.

היום, בשובם מבית הספר, פתחו הילדים במתקפה משולבת.

מסתבר שביום שישי, יערך אצלם מבצע של תנו לחיות לחיות או אגודה אחרת מסוג זה, בו מביאים שלל כלבי רחוב ועזובה אל בית הספר והופכים כל ילד מעורב מצוי, ליוסי ילד שלי מוצלח המביא הביתה יופי של כלבלב.

או האימה.

אני כבר יודעת שלא יהיה רגע דל, במשך כל השבוע. ה' פצחה בסיפורי התעללות קשים שהיא ורק היא, בעזרתינו האדיבה, תוכל למגרם וי' הביא את הטיעון החזק שלו - "אמא, אבל זה בחינם".

ואני חשבתי שכבר עשיתי די למען החיות בסביבתי הקרובה, כשהואלתי בטובי וניקיתי את האקווריום.

מנסיון  קודם, נותרו לדגים שבועיים ימים לפני הפגישה המחודשת עם הים הגדול שבאסלה.

כך נראה האקווריום לפני (והסריח כמו ביוב עתיר שפכים פטרוכימיים)

היינו בגינה (למצולמים אין כל קשר אלינו)

מסתובבים סחור סחור                                                           ממתינים                              עפים

                                                                                         לתורנו לעוף                          באוויר

התבוננות מדוקדקת תראה כי בגינה הזו כמעט ואין צמחים. לעומת זאת, היא משופעת בילדים לבושים מוזר ובסבים חשודים.

הם לא באמת מתו באותו היום עצמו, רק נחו בפינת האקווריום, ללא תזוזה. בדיוק בתנוחה שבה מצא הדג השרדן את מותו.

מה יכלתי לחשוב?

אחרי שנרגעתי, אמרתי "נבדוק". לקחתי מקל ארוך בדיוק במידה, ו.. מסתבר שהפרעתי להם במנוחתם וכן, גם דגים ישנים. כמעט כולם הגיבו למקל. הדג המנקה לא. אבל מה אני יודעת על דגים מנקים? אולי זה טבעם, לא לזוז אפילו שמקל ארוך בדיוק במידה, מפריע את מנוחתם. אולי הם ישנים ממש ממש חזק?

למחרת, ראיתי במו עיני את דגי הזהב השכנים, נוגסים בסנפיריו של הדג המנקה. זה נראה כמו הוכחה חותכת, אז הוצאתי אותו בדיסקרטיות מהאקווריום והתפללתי לאלוהי הדגים, שהילדים יאמינו שהוא מתחבא בקטר הצעצוע.

הם אפילו לא שמו לב.

נתתי לדגים מעט אוכל, להתגבר על הטראומה והמשכנו בחיינו.

גם למחרת, נתתי לדגים מעט אוכל. נשבעת שהתכוונתי לתת להם מעט, אבל נשפך לי. אלי אמר שהם ימותו מזה מייד, אבל רק בבוקר שלמחרת, נמצאה גופה צפה.

אז ככה זה כנראה. קטן מיכלינו מלהכיל יותר מדגיגון זהב אחד.

זה מה יש ועם זה ננצח.

אכן, אחותי קנתה דגים לילדים, לגמרי ללא רשותי ולחלוטין על דעת עצמה, אך מכיוון שהם ממילא היו שם, נמצא שהם שימושיים.

אכן שימושיים. כמו מקרר או תנור.

בעצם, יותר כמו חמסת פרסה בעין הדג. איף יו קנו וואט איי מין. מין סוג של פאנג שוי דה לא שמאטע. המזל הטוב אמור לחלוף ליד ככה במקרה בשעת טיול הבוקר, עת בזיק של אור דגים כתום ייתפס בעינו ויחליט להשאר - ככה שימושי ומכיוון שכבר התרגלנו לנוכחותו החלושה, מה יקרה אם חס וחלילה ילך?

אצנו רצנו, אני והילה, לחנות החיות הקרובה. לרכוש לביתינו, זוג פתיונות מזל מנצנצים בדמות דגי זהב מהפושטיים ביותר שיש. כי במזל כידוע, לא חוסכים.

לפי גדודי הילדים שהתגודדו בכניסה, אפשר היה לחשוב שזו לא סתם חנות חיות, אלא לא פחות מהסניף המקומי של ספארי רמת גן בחול המועד פסח. הם כולם צווחו וצהלו ובקול אחד קראו - "אמא שרקן", "אמא שפן", "אמא תקני לי גור כלב לבן". גדודים של אמהות, מרטו שיער ראשן וחיפשו בבהילות את הדרך החוצה משם.

כן, למדמנה הזו נכנסתי, גלוית עיניים וצלולת ראש. למלכודת האימים הלזו ובידי הימנית אחזתי, ילדונת נדהמת מאד.

בשניה שהצלחנו להכנס פנימה, עלה בי דחף מוחשי וחזק, לצאת החוצה ומיד להתקשר ל"תנו לחיות (משהו, טוב יותר רע יותר לא יודעת מה יותר, משהו אחר) לחיות". המקום היה מכוסה בע"ח מכף רגל ועד ראש. הקירות מחופים באקווריומים לדגים ונחשים. הרצפה עטויה כלובים של ארנבות בילרוסיות, עכברים טאג'יקיים ושאר מיני בע"ח שמביאים במכולות ומצטלמים ממש טוב גוססים ומהתקרה תלויים מגוון בעלי כנף. לא היה סנטימטר שאינו מנוצל.

היה לי צפוף

היה לי מחניק

היה מסריח אימים

לא נשמתי טוב

אבל היתה לנו משימה ואנחנו נעמוד בה (וגם שלא יזיק לי איזה קמצוץ של מזל טוב בתקופה זו של חיי).

לולי הסתובבה כמו ילדונת בחנות חיות - פעורת עיניים, רוצה הכל. בסוף שכנעתי אותה להסתפק בשני דגי זהב, דג מנקה אחד (ראו אינצידנט מותם של שוכני האקווריום הראשונים) ובלי שום טירה מכושפת יורה זיקוקים במים (כי נקשט לבד בבית עם צעצועי מקדונלד ישנים).

ובלי כלב

ובלי עכבר

ובלי ארנב

דג ודי

שילמנו גרוש וחצי לבעל הבית שנראה כמו נגטיב של לוזון - ארס שחור קטן עם עייניים שחורות,שיניים שחורות, ושיער שומני ושחור, שניסה לשכנע אותנו לקנות גם אוכל מיוחד לדג המנקה (הוא לא אמור לחיות מהלכלוך על דפנות האקווריום?) ומזון מלאכות לזהבונים (מה? פרורי טוסט לא מספיק טוב?). הסתפקנו בקורנפלקס דגים לכולם ונפלטנו משם בזריזות, אוחזות שתי שקיות סנדוויצ'ים מנופחות במים. כמעט ונכנעתי לאינסטיקט להעיף אותם לבלבית בראש.

בבית היה טקס גדול.

ריצפנו את המיכל באבנים צבעוניות ושאריות חרוזים ממשחקי השחלה. קישטנו בקטר צעצוע וטוויגי מפלסטיק ואז, רק אז, מילאנו קצת מים ושפכנו פנימה את שלושת הדיירים החדשים. שניים כתמתמים ואחד שחור. נתנו להם לאכול ושרנו להם שירי חנוכת בית. ובלילה בלילה, לפני השינה, סיפרנו סיפורי דגים והבטחנו לחלום חלומות דגים עם מים.

לקראת חצות, מתו כולם.

כן, גם לנו היו דגים. לא כתבתי עליהם מעולם כי לא חובבת חיות אנוכי. כן, ליטוף אקראי של חתול רחוב. לא - לשום דבר שצריך להאכיל, לנקות ואני יודעת בוודאות שימות לפני.

אחותי קנתה לילדים, כמתנת יום הולדת ארבע, את הסט המלא: ארבעה דגי זהב באקווריום קטן ומרובע, מעט אבנים צבעוניות לריפוד הקרקעית וקופסא קטנה של אוכל. שבוע אחרי יום ההולדת, הילדים גמרו להתפעל משלל גיבורי-העל-בטריות/ברביות + גרדרובה והואילו בטובם לשים לב לאקווריום. שמחו בו מעט והמשיכו בעיסוקיהם. הפעם הבאה שהם הביעו איזשהי התעניינות במיצג, היתה חודש חודשיים אח"כ, יום אחרי שהחלטתי לנקות את מיכל הזכוכית. באותו יום הם קמו בבוקר, חלפו כהרגלם על פני האקווריום וגילו שני דגיגים על פני המים, מתרגלים שחית צד ללא הצלחה.

עשינו להם הלוויה שקטה במורד הניאגרה והמשכנו בחיינו.

לא למדתי מטעויות ובהתקף הנקיון הבא, עוד דג הלך לעולמו.

הפעם האמת זרקה לי שליכטה לעין שלא הצלחתי להדחיק - דגים בהחלט לא אוהבים שמנקים להם את האקווריום!

את הדג האחרון הצלחתי לשמר, בשיטת המניעה, יותר משנתיים, אולם אתמול, גם הוא הלך לעולם טוב יותר. המעניין שדג שרדן זה, לא מת בדרך כל דג, כלומר בציפה אלגנטית, אלא העדיף את חברת הקרקעית, שם הוא שקע ללא תזוזה. ניסיתי הכל: החלפתי לו מעט מהמים, ניגשתי לבחוש אותם פעם בשעה, כדי שיכנס שם חמצן. דאם, אפילו נתתי לו אוכל של דגים במקום שאריות של פרורי לחם מהטוסטר הסמוך. מי יודע, אולי הארכתי כך את חייו מלאי הצער ואולי הצקתי לו מספיק שרצה למות כבר.

אחרי שבוע כזה, ללא תזוזה, הכרזנו על תנצב"ה דגים והורדנו גם אותו, ביגון הביובה. עזבונו של המנוח כלל אקווריום מלא במים עכורים וריק מכל גורם חי שידאג להזיז אותם מפה לשם מעת לעת. האמת, הם כבר שכחו מה זה לזוז, יען כי דייר הקבע שלהם, כאמור, לא זז הרבה בעת האחרונה. זו היתה גסיסה איטית, דוממת ובודדה. לא היתה לו אפילו פיליפינית קטנה ומלוכסנת עיניים לחברה, לתמיכה ולדחיפת כיסא הגלגלים, בטיולים מלאי שמש בשדרה הירוקה.

הוא חי לבד ומת לבד - יהי זכרו ברוך.