|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הולך ומדרדר, מדרדר והולך
עוד שבוע נוראי עבר.
כמעט מדי יום, הזיזו לי חתיכת גבינה ממקום למקום, העיפו לי כדורים או בעצם לקחו לי חתיכות מהפזל ודחקו בי להסתדר בלעדיהם.
כל יום התעצבנתי בהתחלה. שלחתי קו"ח בהמשך ורק אחרי סוגסטיה ממושכת, הצלחתי להמציא סיפור חדש
או תמונה חדשה לפזל חסר החלקים
או דרך חדשה במבוך
מה זה משנה? מצאתי משהו ונרגעתי.
גם כתבתי קו"ח באנגלית. שיהיה.
עוד מעט שבוע חדש ואיתו הפגזות חדשות.
(יומי החמישי ללא פחממות. גם זו נחמה)
| |
פגישה אישית
פגישה אישית עם בוס חדש ובהמתי במיוחד
בוס חדש ובהמתי במיוחד (יכונה להלן בקיצור בחו"ב): אז, כן, בילי, מה את רוצה לספר לי
אני: מה תרצה לשמוע
בחו"ב: מה הרקע שלך?
אני: התחלתי פה לפני כמה חודשים טובים, עשיתי 4 פרוייקטים. חלקם מוצלחים יותר וחלקים מוצלחים פחות. למדתי ככה וככה, עשיתי את זה ואת זה, הייתי פה ושם.
(רגע.. עוד מעט פואנטה)
בחו"ב: כמה זמן ולמה עזבת?
אני: שנה בד"כ, מסיבות שונות ובעיקר ככה. כי נגמר לי.
בחו"ב: ולאן את רוצה ללכת הלאה?
אני: לעשות ניהול מוצר. להיות מנהלת מוצר.
(הנה באה פואנטה)
בחו"ב: שמעי, אני יש לי אינטואיציה לאנשים, כזה אני, אינטואיטיבי ואני אומר לך, הקשיבי היטב, יש לך בעיה חמורה. את מתקשה ביצירת כימיה עם לקוחות.
שמעי, את חייבת לקחת את זה בחשבון. (הוא קם למשנה תוקף) הקשיבי, את צריכה ליצור כימיה עם לקוחות. שמעי ,את צריכה ליצור אמון עם הלקוחות. שהלקוחות יאכלו מכף ידך. שמעי, קחי אותי למשל (מתחיל להתהלך בחדר) אני קורא אנשים תוך שניה. רכשתי השפעה זו בשנים רבות של אימון. אני יכול להשפיע על כל אחד לעשות כל דבר. שמעי לי, בתפקיד כזה, את צריכה לנהל את הלקוח, לנווט את הלקוח. וכך זה ממשיך... -שמעי- וממשיך... -הקשיבי- וממשיך..
ו-מ-מ-ש-י-ך
אני מהנהנת בראשי, סותמת את הפה, מחייכת חיוך קטן, שלא יעצור את השוונג באמצעו חלילה.
ואז, אני תופסת את ואזת הזכוכית, מטילה אותה בקשת מושלמת למרכז פדחתו ונובחת על גוויתו המרקיבה
חוצפן! לי אין כימיה? לי? ראה איזו חביבה שאני :)
בסוף הוא אמר "יש לך מוצר, את יכולה לעשות ממנו אימפריה. לכי על זה"
הוא צודק בזה. אולי באמת הוא מבין משהו.
| |
זה לגמרי לא נכון, שאנשים נוטים לעשות את מה שטוב להם. אני, אפילו ששייכת לקבוצת האנשים, עושה שוב ושוב ושוב, את מה שרגילה לעשות. ככה, תקועה בקיבעון ורק לעיתי רחוקות, פתאום, כשיוצא לי לנסות בשנית משהו חדש, אני נזכרת - רגע - עשיתי את זה כבר. למה, בעצם אני לא עושה את זה יותר?
שאלה טובה.
למה למשל, אני ממשיכה לגלוש ב- explorer, למרות שיש לי firefox, ממש פה בקצה השמאלי של הבר התחתון?
פוסט זה, נכתב ב-firefox, אחרי שעה או יותר של גלישה ב- firefox. אחרי שכל החלונות נפתחים במהירות ב- firefox וכל הסרטונים יורדים בקלות ולא נתקעים באמצע השיר ב- firefox.
למרות כל אלו, אני יודעת שמחר, אני אכנס עם ה- explorer המחורבש והמעיק ואשכח את ה- firefox הטוב לעוד שבוע או חודש.
ממש ממש עכשיו:
אמא: איזו חזיה את רוצה בצבע שחור או בצבע לבן
לבן :) איזה כיף, את קונה לי מתנה ליום ההולדת שלך :)
אמא: ביי.
כבר 8 חודשים שאני נכנסת לאותו משרד, באותו בניין והפרפורים חזרו. לא עוזר שהמנהל שלי (שגייס אותי) עוזב. לא עוזר שכבר חודשיים הוא עושה לי פרצופים (מה העניין עם הפאסיב-אגרסיב? תבוא תגיד מה לא בסדר, אני טובה בלשנות. לא אמרתי לו את זה).
אתמול במפתיע, הלכתי לראיון. התקשרו בבוקר, חזרתי אליהם אחרי שעה וכעבור 3 שעות נוספות כבר הייתי בבניין צבעוני ופורח.
לכו כולכם לעבוד באורנג' - מבחוץ, סביבת עבודה מצויצת. מבפנים - קיוביקלס צפופים בטרוף.
תוך חצי שעה חזרו אלי עם הצעת מחיר (4K יותר מעכשיו) וחצי שעה אח"כ ירדו מהעניין - מסתבר שדיברו עם משהו שהכיר אותי ולא התרשם לטובה. זו היתה הסחרחורת הכי מהירה שרכבתי בה. אמפליטודת הרגש הצרה ביותר. כמה טוב שלא התלהבתי יותר מדי. לא הספקתי לטפח ציפיות. בכל מקרה, אני עדיין לא יוצאת לשוק. בינתיים אני נשארת פה. יש לי פרוייקט לגמור.
אח"כ, העולם גדול ויש בו הכל.
כל ההקדמה הזו, כי קשה לי לכתוב על מה שבאמת מציק לי.
לפני שבועיים א' הקוסם, בוחן כליות ולב, הפותח בדרכי הנשמה, הזכיר ככה, בדרך אגב, שאין לי כבוד לאבא שלי.
נפנפתי את כל הרעיון המגוחך, אבל הוא הספיק לנטוע שורש קטן במעמקי תשומת הלב שלי. אין לי מי יודע מה כבוד לגברים בכלל (חוץ מא' ומכמה יחידי סגולה בודדים) ואולי מקורו באבא שלי. ככה ברגיל, לא היה לי יותר מדי אכפת, הרי אפשר לחיות חיים שלמים בלי יותר מדי כבוד לגברים בכלל ולאבא בפרט (עם המון מעלות טובות בלתי נחשבות בעליל והמון ריספקט מכל העולם האחר ואשתו וגם אמא שלי) אבל נראה לי שיש לעניין הזה איזה קשר לחוסר היציבות התעסוקתית שלי שמאד, אבל מאד, מטרידה אותי לאחרונה.
ואז, נפתח פתח קטן לתובנה עמוקה יותר.
בשבת בבוקר, אבא שלי העלה מהאוב את המריבה האחרונה שלנו. בקצרה, הוא התקשר אלי לבקש עריכה, בעודי בעיצומו של יום עבודה שבמקרה היה לחוץ במיוחד. אחרי קיטורים קלים, אזרתי מותני וכתבתי לו משהו שנראה לי די הולם ולא רע בכלל. חצי שעה אחרי, הוא התקשר לצעוק עלי שלא עשיתי לו כלום ומה אני שווה. צעקתי עליו חזרה וסגרתי עניין. הוא שבר שתיקה אחרי כמה שבועות וחזרנו ליחסים נורמאליים.
בשבת האחרונה, כאמור, עלה כל העניין מהאוב. אחרי שעה של טונים, הבנתי שמתחת לפני השטח, באופן מאד תוקפני, אולי הוא רוצה להתנצל או לפחות להסביר את עצמו. זה נגמר בזה שאמרתי לו שאסור לו בשום פנים ואופן להשתמש במונח "זה לא שווה כלום". אסור להגיד לי את זה וגם כדאי מאד לא להגיד לשום אדם אחר שעושה לו עבודה. הוא מפסיד משני הכיוונים: מיידית- לא מקבל את מה שרצה ולטווח הארוך - הורס את היחסים עם אותו בן אדם.
יופי - חינכתי אותו! (ציניות).
אני לא יודעת, אולי אין לי את הכישורים, להתמודד איתו.
אני יודעת, שאני רוצה לפתור את העניין הזה.
אני יודעת שזה פוגע בי בכל מני רמות, חלק תיארתי למעלה וחלק לא. חלקם עדיין לא נעמדו לי מול הפרצוף וצעקו לצומי, אבל עוד רגע הם פה.
זה קשור ליציבות התעסוקתית, כי אני מחפשת אישור והערכה בעבודה ולכל סימן ראשון של נסיגה, מאבדת את הבטחון ומתחילה לעשות שטויות.
| |
 מופע האימים של יהודה
מזה כחודש, שמשפצים את החנות הפינתית. זו שהיתה פעם בית מרקחת ואח"כ סניף דיסקונט. מיד בתחילת השיפוצים, כיסו את כל החלונות בפוסטרים של שוקי זיכרי ובנו ציפיה.
השיער שלי, על אף שהיה ארוך, נתדלל לו, נקרע ובכלל נהיה איכסה והתמונות האלה רמזו לי וקרצו לי בכל פעם שעברתי לידם - עשי לך פריזורה חדשה. נו, מה אכפת לך, תתחדשי קצת, תשני קצת, תתחפשי..
חיכיתי חודש ומייד כשנפתח הקומפלקס הלבן, עם החלונות השקופים והכורסאות הלבנות וכל החלל השקוף-לבן הזה, שהיחידים השוברים בו את המונוטוניות הם מוצרי השיער של הזיכרי, בצבעי אדום כתום, נכנסתי לקבוע תור ואפילו קיבלתי איזה תלוש ושוקולד וחיוך.
שום דבר שבישר את בוא הקטסטרופה.
יצאתי בהרגשה טובה. כזו שנבנית בצפיה של חודש. כזו שיכולה להעלים שנים של אכזבות מספרים מזדמנים.
כשהגיע היום הגדול, התרגשתי.
לרגע רציתי להבריז ונמלכתי. הגעתי בזמן. עשו לי סיבוב דאווין: פה חדר חפיפה, שם השרותים - תראי כמה כסף שפכנו.
ילדון בלונדיני רוסי עם תספורת שפיץ ותלבושת שפיץ שחורה, הדגים לי איך משתמשים בשלט של כורסת המסג', חפף לי ארוכות. אח"כ גם סירק בעדינות
והציע קפה
והביא ביסקוויט ליד. מאלה שנארזים כל אחד בנפרד. בוואקום.
הכל היה לבן ופסטורלי. אפילו הרחוב שלי, מעולם לא נראה כל כך אירופאי, כמו מבעד לחלונות הפנורמיים שמאחורי גבי.
ואז הגיע יהודה
יהודה נזף - נ-ש-י-ר-ת ה-א-י-מ-י-ם...
יהודה גער - ה-ק-צ-ו-ו-ת כ-ב-ר ש-ר-ו-פ-י-ם ...
יהודה ציקצק - ה-ס-ת-פ-ר-ת ז-ה ש-נ-י-ם...
יהודה רעם - כ-ן! ל-ח-ת-ו-ך מ-ו-כ-ר-ח-י-ם!
יהודה הראה בקטלוג איזה רעיון
ואמר: מיליון דולר ביבי מ-י-ל-י-ו-ן...
הוא רקד מסביבי וקיצץ וקיצץ,
גזר שיערות ושיפץ ושיפץ.
קליפ-קלאפ מימין,
מתיחה כלפי מעלה,
קליפ-קלאפ גם משמאל
ויישור מלמטה.
"יהודה רחם, כבר גזרת מדי
שיפצת מספיק, תעצור לפני
תפסיק או ש- אצא
תפסיק או ש- אצרח"
יהודה השליך את כל או ש - לפח
לרגע אחד זה נראה רענן
חדש ויפה
קליל כענן
שילמתי הכל בלי תלונה או תירוץ
מאתיים זוזים
ויצאתי בחוץ
או אז נדלקה שמש יוני כבדה
וגזוזת שיערי
נעמדה כקסדה.
מההה מההה
ניסיתי את כל המשחות - זה נראה כמו כבשה לפחות
מרחתי את כל השמנים - זה עשה לי פריחה בפנים
החלקתי עם פן
וניפחתי גם כן
אבו גלה בראש
וגם אפרו
אבוש
לא נותרו לי יותר המצאות
אתהלך לי עם שתי קוקיות
| |
חידה
בעבודתי, יוצא לי מדי פעם לבצע שיתופי פעולה עם חברות אחרות. כשזה קורה, אני מקבלת טלפון של אנשי קשר.
שמם לעולם יהיה:
דמיטרי
ולאדימיר
לאוניד
יאבגני
אולג
ועתה, צופים וצופות יקרים. באיזה תחום עובדת הרוסיה הגזענית, הטוענת לבעלות על בלוג זה
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
