באת, קראת, הגב/י!

     כשנוסעים לאילת דרך מצפה רמון (או בחזרה) הנוף משגע. בניגוד לנסיעה דרך כביש הערבה, שהיא חדגונית, משעממת ולפיכך מועדת לתאונות או דוחות, הנסיעה דרך רמון, מענגת. יש מנער צבעים רחב באדמת הערבה הזו ועכשיו במיוחד, הכל מכוסה בפלומה ירקרקה.

נאות סמדר, כשעה מאילת, מפתיעה ביופיה. היא ניצבת באמצע המדבר, כמו מרבד צבעוני של שדות בגבהים שונים. קווים אופקיים של שדה נטוע, נקודות של מטע נמוך, מעל הכל קווים אופקיים של עצי תמר ומסביב הרבה מדבר צהוב, חום, כתום ולקראת השוליים סגלגל.

הנגב מדהים - חבל שלא עושים ממנו יותר. קולגה סיפר על חבר שעוסק בחקלאות בערבה. כן - חקלאי בערבה. סיפר על תעשיה מדהימה ושפע זמן פנוי, ניצול של עשרות תאילנדים ועושר מופגן. פלפלים בחממות שנמכרים באירופה ברווח של 15 שח לקילו, מרחבים עצומים, רכב שטח לכל בגיר, נשים יושבות בבית ויולדות גדודי ילדים כי אפשר ובכיף. ההי טק של החקלאות בערבה.

יש איזור שטוח ומישורי, שתמיד כשאנחנו עוברים דרכו, מזכיר לנו שצריך להיות בו קזינו. אני יודעת איפה יהיה שדה תעופה קטן ואיפה האגם. איפה המלון המרכזי ואיפה מתחם הספא. יהיה שם מתחם נפרד לילדים ובקתות לריכוז ושתיקה.

אולי לא יהיה קזינו.

מסביב לרמת חובב יש עיירת פחונים בדואית לא קטנה בכלל. כשאני רואה הצטברות כזו של התיישבות שנראית לכאורה ספונטנית, אני מחפשת את מקור השפע. רמת חובב זה מפעל מסריח. לא תענוג גדול. אולי הם מתחברים פיראטית לתחנת החשמל שליד ולצינור של מקורות, אולי מתפרנסים ממחזור המזבלה ואולי פשוט לא גירשו אותם משם אז הם נשארו. יש שם פחונים עלובים אבל גם כאלה המוקפים סבך עצים וג'יפים שהיו נוצצים עד סופת החול האחרונה וב- 140 קמש שחלפנו לידם, תפס לי את העין, חבל תליה עם שלל בגדים ליבוש באדום, כתום וורוד. כתם צבע בוהק במדבר הפחונים האפור.

הבדואים מציפים את באר בשבע. את האוניברסיטה, בית החולים והמכללות, לא רק את השוק ושוק הפרוטקשן. הם לומדים מאיתנו ומדי שנה, פירות הלימוד שלהם נראים לעין. על קירות פחון קרוב לכביש, ראיתי גרפיתי באנגלית.

אולי טוב שלא עושים מהנגב יותר. הוא נשאר טבעי, נקי. אוטוטו, הריאה הירוקה היחידה שתותר לנו. כן, יש אירוניה בנסיון הזה שלי, לקרוא לנגב - הריאה הירוקה, אבל גם אמת. למרות רמת חובב, למרות מפעלי הכימיקלים והרעל, בשטחים הנקיים של הערבה, עוד אפשר לנשום אוויר לילה קפוא וצלול.

מעט אחרי שיזפון, אחרי נסיעה של שעה בערך, בכביש ריק לחלוטין, ראינו רכב חונה בשולים ולא רחוק ממנו, באמצע הכביש, ממש על קו ההפרדה בין הנתיבים, שועל מדבר קטן וצהוב יושב ומגרד מאחורי האוזן.

מבוגרים במסיבות פורים

משאילים תחפושות מהילדים

ואז דופקים ת'ראש כאילו גיל 22 לא נגמר עבר

בצירוף מקרים נדיר, המתרחש בכל שנה ומפתיע אותי מחדש כאמור, בכל שנה, התרחש יום הולדתו של א' הקוסם ובא עלינו לטובה, בדיוק אתמול, שיצא סופרייז סופרייז, ביום אהבה לועזי למשעי.

זה כבר כמה ימים מראש, שאני שואלת ומתחקרת, בודקת ומחטטת וחיר אין - הקוסם לא מוכן לגלות לי איזו מתנה לקנות לו שתשמח את ליבו. קטנוע הוא קנה כבר וגם קסדה וגם כפפות. מעיל גשם הוא קיבל מחבר. מקל סנוקר הכי מדוגם כבר יש לו. ארנק קניתי בשנה שעברה. בבשמים הוא מעדיף את הסוג שאני לא סובלת ולא סובל את הסוג שאני מעדיפה ולמעיל פרווה אין לי תקציב.

נו...

כשכבר כמעט התיאשתי, הוא יצא בהברקה - בואי איתי למשחק של הפועל.

 - מה...

 - הפועל נגד גלאזגו ריינג'רס. גביע פיפא. יהיה כיף. בואי איתי.

 - נו.. למה אתה עושה לי את זה? תן לי קומודיטי ונסגור עניין

 - את מה שאני צריך אני קונה ולא מחכה ליום הולדת. את יודעת. בואי איתי, זה ממש יעשה לי טוב.

 - מה יעשה לך טוב? כדורגל זה עניין של גברים. אני ממש לא שייכת. אתה אמור לרצות ללכת עם חברים שלך ולא עם אשתך. זה לא כיף ללכת לכדורגל עם אשתך.

 - מה קורה לך? אנשים באים למגרש עם משפחות וילדים. זה בילוי משפחתי לא של חברה.

 - אנשים הולכים מכות במגרשים. זה לא נשמע כמו בילוי משפחתי.

ככה זה המשיך, עד שמצאתי את עצמי, ברביעי בלילה, על עקבים בגובה 10 ס"מ, מדדה בדרכי לבלומפילד. מלפני, מאחורי ומכל צדדי, סקוטים לבנים נטולי חצאיות. אוי האכזבה.

קנינו גרעינים שחורים מהדילר בחניון, כדי שיתנו לנו להכנס למגרש ולקחנו גם בקבוק קטן של מים להקל על המליחות. את הגרעינים הם התירו להכניס, הלבנטינים בכניסה, אבל את המים החרימו.

כמו אחרונת הפולניות, עד השלב הזה, הייתי ונותרתי סקפטית. דידיתי וקיטרתי. קיטרתי ודידיתי. בלב כמובן, כי לבחור יש יום הולדת וגם, כמה מפתיע, יום האהבה.

הכל פרח ונעלם ברגע שעלינו על גרם המדרגות הראשון. הכל: הקיטורים, הסקפטיות ואפילו הכאבים ברגליים. אני לא זוכרת מי סיפר את זה קודם (סיפר לעיתון, שנסע עם אבא שלו למשחק כדורגל באנגליה) אבל ברגע שעולים מהחושך והצפיפות, שומעים את הווווש של האוהדים, רואים את הדשא הירוק והמטופח ומריחים ממש, את ההתרגשות באוויר, הכל נעלם. אי אפשר שלא להדבק בהתרגשות הזו (אומרת אני, משועממת כדורגל מוצהרת ורשומה).

היה אספקט של ביקור בשבט זר ומוזר עם חוקים משלו. א' שיחק אותה מדריך תיירים והסביר לי את חוקי המגרש (את חוקי המשחק כבר לא היה צריך להסביר, בכל זאת 10 ומשהו שנים עם אוהד, קולטים את החוקים והאינטריגות בדיפוזיה, אם רוצים או לא): על היציע של הילדים, שכל תפקידם לשיר ולעודד והם בכלל לא רואים את המשחק. הם מכינים את הדגלים והשלטים בבית ומגיעים מצויידים בבלונים, ריאות מפותחות וקצת גראס, מגיעים ראשונים ויוצאים אחרונים והם שרופים, חולים, מחוקים על הקבוצה. על מנהיגי להקת הילדים, שעומדים עם הגב למשחק, ומשחקים אותה עינת שרוף של הלהקה המזמרת הזו, הם מתחילים בשיר, להקת הילדים אחריהם וכל שאר המגרש מצטרף. על יציע ה- VIP, ועל אשתו של יוליץ' שישבה לידינו, יחד עם אורחים בלונדיניים והתינוקת המתוקה שלה, שמדי פעם גרדה לי בגב (בכיף שיהיה לה).

הם שחקו טוב וניצחו, ללא ספק וזה בהחלט היה בונוס (כן, אני יודעת, לרוב האנשים במגרש זה היה העיקר) אבל אני קיבלתי את הויברציות שלי מהרעידות של הטריבונה ולא הפריע לי כלום, אפילו לא הבהמה שישב לפני, עשה קטר ולא הזיז לו שהרוח מביאה את כל הסיגריה הבלתי נגמרת שלו, הישר להגרון החרוך שלי.

היתה דרמה. היה סיפור. היה שחקן סקוטי בלונדיני חתיך, ממש קרוב אלי, ששיחק לא רע ויצא למתפרצות.

כדורגל במגרש - ההצגה הכי טובה בעיר.

לכו בהמוניכם.

בפרוייקט הפמיניזם של מור כרמון , אצל ימימה ובכלל, כמעט תחת כל עץ, רענן או מסובך, תימצא אשה המקטרת על שגרת הטיפוח המייגעת ותאשים בכל את הגברים. החוטיני מציק? נעלי עקב הורסות את הגב? מריטת שערות כואבת? קרמים עולים הון קטן? שגרת האיפור משעבדת? דיאטות מחסלות את הליבידו? בכל, הגברים אשמים! אנחנו עושות את זה רק בשבילם, כדי להיות אטרקטיביות ולמצוא בן זוג.

לי העניין הזה נשמע מעט תמוה. יותר נכון מופרך. קונספירציה. ולו מפני שרוב הגברים, רוב הזמן, בכלל לא שמים לב. המון מאמץ בשביל אחד שלא מבדיל בין ליפסטיק של דיור לשניים בשקל. ואם הוא מבדיל, סביר להניח שהוא לא קהל יעד.

אם תקחו שתי נשים: אחת משקיעה בעצמה, מתלבשת נכון, מרוטה עד דק והשניה עם מחשוף מספיק עמוק, הרי ברור שבמבחן המבט הראשוני אצל הגבר המצוי, השניה תנצח. לא סתם בנקודות, מדובר על נוקאוט. (הפסקה מטודית להטפות מוסר: לכל סיר יש מכסה. המכסה השווה, יקבל אותך כמו שאת, בלי להתאמץ ובלי להסתיר ובמיוחד מבלי לעמוד ב"כללים")(יש כללים אחרים, למשל כללי מציצה נכונה)(שששש, לא אמרתי כלום).

ובמבחן ההיכרות העמוקה? מה שם?