באת, קראת, הגב/י!

עוד שבוע נוראי עבר.

כמעט מדי יום, הזיזו לי חתיכת גבינה ממקום למקום, העיפו לי כדורים או בעצם לקחו לי חתיכות מהפזל ודחקו בי להסתדר בלעדיהם.

כל יום התעצבנתי בהתחלה. שלחתי קו"ח בהמשך ורק אחרי סוגסטיה ממושכת, הצלחתי להמציא סיפור חדש

או תמונה חדשה לפזל חסר החלקים

או דרך חדשה במבוך

מה זה משנה? מצאתי משהו ונרגעתי.

גם כתבתי קו"ח באנגלית. שיהיה.

עוד מעט שבוע חדש ואיתו הפגזות חדשות.

(יומי החמישי ללא פחממות. גם זו נחמה)

פגישה אישית עם בוס חדש ובהמתי במיוחד

בוס חדש ובהמתי במיוחד (יכונה להלן בקיצור בחו"ב): אז, כן, בילי, מה את רוצה לספר לי

אני: מה תרצה לשמוע

בחו"ב: מה הרקע שלך?

אני: התחלתי פה לפני כמה חודשים טובים, עשיתי 4 פרוייקטים. חלקם מוצלחים יותר וחלקים מוצלחים פחות. למדתי ככה וככה, עשיתי את זה ואת זה, הייתי פה ושם.

(רגע.. עוד מעט פואנטה)

בחו"ב: כמה זמן ולמה עזבת?

אני: שנה בד"כ, מסיבות שונות ובעיקר ככה. כי נגמר לי.

בחו"ב: ולאן את רוצה ללכת הלאה?

אני: לעשות ניהול מוצר. להיות מנהלת מוצר.

(הנה באה פואנטה)

בחו"ב: שמעי, אני יש לי אינטואיציה לאנשים, כזה אני, אינטואיטיבי ואני אומר לך, הקשיבי היטב, יש לך בעיה חמורה. את מתקשה ביצירת כימיה עם לקוחות.

שמעי, את חייבת לקחת את זה בחשבון. (הוא קם למשנה תוקף) הקשיבי, את צריכה ליצור כימיה עם לקוחות. שמעי ,את צריכה ליצור אמון עם הלקוחות. שהלקוחות יאכלו מכף ידך. שמעי, קחי אותי למשל (מתחיל להתהלך בחדר) אני קורא אנשים תוך שניה. רכשתי השפעה זו בשנים רבות של אימון. אני יכול להשפיע על כל אחד לעשות כל דבר. שמעי לי, בתפקיד כזה, את צריכה לנהל את הלקוח, לנווט את הלקוח. וכך זה ממשיך... -שמעי-  וממשיך... -הקשיבי-  וממשיך..

ו-מ-מ-ש-י-ך

אני מהנהנת בראשי, סותמת את הפה, מחייכת חיוך קטן, שלא יעצור את השוונג באמצעו חלילה.

ואז, אני תופסת את ואזת הזכוכית, מטילה אותה בקשת מושלמת למרכז פדחתו ונובחת על גוויתו המרקיבה

חוצפן! לי אין כימיה? לי? ראה איזו חביבה שאני :)

בסוף הוא אמר "יש לך מוצר, את יכולה לעשות ממנו אימפריה. לכי על זה"

הוא צודק בזה. אולי באמת הוא מבין משהו.

למרות, הלכתי היום לראיון

ראיינו אותי שני בחורים

לא הייתי נותנת להם יום מעל 24

הם בני 31

בעיה

קונספטואלית.

בגיל 33, בואכה 34, הבנתי שצעירה אני לא אהיה יותר. לא בעיני עצמי וכנראה שגם לא בעיניו של אף אחד אחר.

ברוב המקרים, ההכרה הזו מתפוצצת בסביבות גיל 40, אבל אין סבלנות להגיע לגיל 40 כדי לחזות בעובדות. אני צריכה הכל מהר ועכשיו ואתמול.

יתכן מאד שבעוד ימים ספורים הסטטוס התעסוקתי שלי עתיד להשתנות

(כפי שניבאה היטב, חברתי הטובה, אחותי האובדת, המכשפה החכמה מכולם - מ')

אתמול - פתאום - לאיזה שעה שעתיים נורא בא לי להיות רופאה. זה היה חשק מצמית. נורא חזק.

כאילו כל שלוות הנפש, המימוש העצמי והאושר העתידי שלי, תלוים בכך שאהיה רופאה.

שלושתם עומדים בפינה ומעודדים: "רופאה", "רופאה", "רופאה". כוססים ציפורניים, מפצחים גרעינים ומחכים לראות מה אחליט.

הסתבכתי עם עצמי שעה שעתיים ואז זה עבר.

(הואלתי בטובי לתעד בגלל סוס)

ואז שמתי לב, שלא עשיתי ממש חשיבה בעניין קריירה.

כשהייתי ילדה, תשובותי ל-"מה תעשי כשתהיי גדולה" השתנו לפי הספר שקראתי באותו רגע. כך הייתי לרוב בלשית אבל גם: חוקרת גנים, אסטרונאוטית, אדריכלית, ציירת וכך הלאה.. וגם הרביתי לרצות לברוח מהבית וגם לעבור לפנימיה (אמא לא עמדה בזה).

כשהגיע הזמן לתפוס כיוון, תפסתי את זה שתפס לי את הדמיון באותו הרגע. מאז, צצים מדי פעם מקצועות מלהיבים, אבל לא כמו עכשיו.