אנשים אוכלים אפרסמון בכל מני צורות.
יש את הפראוורטיים מכולם, שלא אוכלים אפרסמון בכלל. הם מווווווזרים. אני לא יכולה להבין אותם, ולא רוצה לדבר עליהם בכלל. מדחיקה.
יש את אלה שבוחרים את הרכים. הם מפשפשים בסלסלה אחרי הרקובים, עם הכתמים החומים על הפרי, נוגסים ומקבלים הרעלת סוכר.
אפרסמון רך, הוא בהחלט הפרי המתוק ביותר שיש ולא רק אני אומרת, נדמה לי שקראתי פעם שבתאנה יש את אחוזי הסוכר הגבוהים ביותר מבכל הפירות כולם ואפרסמון זה בן דוד רחוק של התאנה, ברור, אז תסיקו לבד.
אחרים בוחרים אפרסמונים קשים. לרוב זו בחירה נחמדה, כי אפרסמון קשה הוא פרי עם טקסטורה מוצקה, מתיקות מתונה ומנשך נאה. הבעיה, שניתן ליפול על פרי עפיץ ואז או אז, תוך חצי שניה מרגע נגיסה, מתייבש הפה שצמאון במדבר לא ידע כמותו ונותר אדם עם הבעת גועל מלווה בבחילה, מחפש דחוף לדחוף משהו ללוע, להפיג את העקציצות, משהו, כל דבר, רק שיפסיק כבר.
נו איזה עוד סוגים יש?
אלה שלא אוכלים את הקליפה כמובן ומסתכנים בהחלקת הכתום כתום הזה, מבין האצבעות ישר אל הרצפה.הם נוגסים במן כיפוף "פיתה מתפוצצת וטחינה" שלא ינזל עסיס אפרסמון על סנטרם הענוג ובכלל נראים מגוכחים מאד.
אפרסמון יש לאכול כמו סטייק: מדיור רייר, על צלחת ובלי שום רוטב, שום תוספת, שום כלום. רק התוך והקליפה.
גרעינים אני מרשה לזרוק.
אבל עם ריספקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
