| 9/2009
 סיפור יחסית קצר שכתבתי לאחרונה
השעון צלצל 12 צלצולים כבדים מחרישי אוזניים כאשר מרגו התעוררה מיוזעת ובוכיה. שוב, אותו חלום ארור.
היא הסתכלה סביבה אך במקום לגלות את חדרה הכתמתם, כאילו היכהה הצבע לאחר שנים והפך לארגמן כהה.
היא החלה סופגת את דמעותיה בכפפותיה השחורות ובתחילת המעשה הופתעה לגלות אותן על ידיה... בעצם כאשר יצאה ממיטתה לא רק כפפותיה אלא גם נעלי הבובה השחורות שננעלו מעל גרביונים שחורים דקים ומקושטים אשר הסתתרו מעל הברכיים על ידי שמלה שחורה נפוחה מעוטרת בפפיונים ותחרה שגם היא הייתה שחורה כזפת, היו עתה צמודים לגופה של הקטנטונת. מרגו בחנה את חדר הארגמן שבו רק מיטה המכוסה בווילונות ומצעים בצבע דם ומראה גדולה ממוסגרת במסגרת ברונזה עשירה.
היא נגשה למראה ובהתה בשהתקפות שכיסתה רק חצי מן המראה, לאור הרקע האדום ניצבה ילדונת שגובהה הראה ילדה כבת 10 שנים לבושה בגדים אריסטוקרטיים שחורים. אך במקום לראות את פניה שלה, ראתה במטושטש פנים לבנות כסיד מקושטות על ידי שיער כתום-אדמדם גלי שהגיע עד כתפיה של הקטנה.
היא נסתה לנקות את המראה אם כי חשבה שתוכל לראות את פניה, שנראו מאוד מוזר במטושטש, אך ללא הצלחה.
מרגו הסתכלה סביבה שוב והבחינה שאין דלת או חלון שממנו תוכל להסתכל ולגלות היכן היא נמצאת פתאום, אך הופתעה לגלות רק ארבעה קירות צבועים בצבע מאוד כואב לעינייה הזעירות אותן קישטו ריסים גדולות ומעוגלות.
אמנם הייתה רק בת 10 הייתה תמיד נחושה לגלות דברים ולבחון אפשרויות, לכן באי הימוצאה את הדרך החוצה היא החלה ללכת על יד הקירות ולחפש אולי פתח מסתור שיובילה לפתירת השאלה של היכן לכל הרוחות היא נמצאת.
היא עשתה שני סיבובים סביב החדר המסתורי ובכל אותה העת ריצדה במוחה השאלה - אם אין כאן לא דלתות ולא חלונות אז איך לאזעזל הגיעה הנה?
לפתע נעצרה "כמובן! ברצפה כניראה יש כניסה סודית!" היא החלה לבדוק את הרצפה, לחוש בידיה העדינות שחבשו כפפות את השטיח הבלוי על מנת למצוא בליטה כלשהי שמזכירה ידית, אך כמו בפעם הראשונה... המשימה נכשלה.
היא נשכבה על הרצפה מיואשת מהחיפוש של הלא קיים והסתכלה על התקרה האדומה עליה תלוי ברזל ענק ועגול וממנו יוצאים פמוטים לנרות, אך נרות לא היו בהם.
"זו חייבת להיות היציאה, אחרת אני אשתגע." הסכימה עם עצמה וניסתה למצוא משהו לעלות עליו בכדי להגיע למעלה...אך גובהה הנמוך לא אפשר זאת אפילו בעלותה על המיטה המלכותית המרהיבה עם נעליה הזעירות.
בעודה מותחת את ידיה הקצרצרות למעלה נשמע קול עבה בין אם של גבר בין אם של אשה מצידה. "כמה לא יפה לעלמה צעירה לעלות על המיטה עם נעליים"
בבהלה הפנתה את מבטה על מי שישב לצידה על המיטה. "את עדיין למעלה?"
בצייתנות היא קפצה מן המיטה והביטה באדם היפה שישב מולה שואלת את עצמה אם היא אשה יפהיפיה בין אם גבר נאה המאופר כאשה.
האדם לבש גלימה שחורה ארוכה צמודה לגוף, גם באיזור החזה היתה צמודה, ונראה כי במקום בו היו אמורים להיות שדיים לא היה דבר.
בהתחלה הסכימה עם עצמה שזה הוא גבר, אך לאחר הסתכלות בגופה של עצמה ושוב בפניה של הגבירה החליטה להשאיר את התעלומה תעלומה.
"זה חצוף מצידך לבהות ככה." אמרה הגבירה בטון מתנשא. מרגו מיד הסיטה את מבטה.
"מרגו רדריין, הינך יודעת מדוע את פה?"
"אני שואלת את עצמי היכן אני..." מרגו ענתה לה בקול קטן אך מתנשא
"על איזו חצופה נפלתי. לא שאלתי אותך מה את שואלת את עצמך. תעני לי בתשובה לשאלתי, את יודעת למה את כאן?" הגבירה חזרה על השאלה נראת על סף איבוד סבלנותה.
"לא." מרגו ענתה לה בפשטות מקווצת את שפתיה.
"תיראו תיראו גם חמומת מזג..." הגבירה תפסה בסנטרה של מרגו והרימה את מבטה אליה.
"היית רוצה לדעת?"
מרגו השתחררה מאחיזתה בפנייה חדה של מבטה לצד.
"אני רוצה לדעת איפה היציאה."
"את זקוקה לחינוך מחדש בובתי. בשביל לקבל מה שהינך רוצה תעשי מה שאומר לך לעשות. את מוכנה לזה?"
"מה אם אני לא?" מרגו שהחלה להעלות לגבירה על העצבים הסתובבה עם גבה אליה.
"אז תשארי בחדר שלך עד שתיהיי מוכנה לציית." הגבירה קמה מהמיטה.
מרגו הסתובבה אליה עם מבט מפוחד ממה ששמעה, היא נורא שנאה את העובדה שצריך לציית עכשיו למבוגר אך ממש לא התכוונה להישאר בחדר המעצבן הזה שאגב אפילו לא הזכיר את החדר שלה.
"נו." זרקה לה מרגו.
"זאת בהחלט מילה שאת מוציאה מהלקסיקון שלך עלמה צעירה."
"בסדר. אני מוכנה להקשיב לך, לעת עתה." מרגו הוציאה בכוח את המשפט מהפה וציפתה בקוצר רוח לגלות סוף סוף היכן היציאה.
"מצויין." הגבירה חייכה חיוך מנצח והוציאה שרביט מנצחים מהשרוול שלה.
"חיזרי אחריי - הבא נתחיל במשחק." היא הניפה את שרביטה כאילו מנציחה מוסיקה.
מרגו תהתה לאן כל זה הולך להמשיך "שיהיה...הבא נתחיל במשחק."
המראה הגדולה שעמדה בפינה מאחוריה התנפצה לרסיסים שחורים אך זה לא הזיז לגבירה, היא המשיכה בשלה. מרגו ההמומה מההתנפצות אפילו לא שמה לב שממתחת למיטה החלו לצוץ גבעולים עוקצניים והחלו להתלפף סביב רגלה ולמשוך...אל מתחת למיטה.
מרגו נבהלה והחלה להתנגד אך לאחר מספר שניות מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה ונסחבת לחשיכה כשרק קצה הגלימה של הגבירה נראית עמודת על שטיח בלוי מוכתם בשבילים דקיקים של דמה מציפורניה המרוטשות של מרגו.
שלושה צלצולי שעון נשמעו באוזניה,
מרגו פקחה את עיניה והסתכלה סיביבה, אפילו לאחר שנעמדה הכל היה הפוך מלמטה למעלה...כאילו היא עומדת על התקרה ובוהה למעלה בסלון עתיק. אך בעצם היא זו שהסתכלה למטה. "כל דבר שעינייך מראות לך, אינו כפי שהוא באמת."
היא הסתכלה למעלה וראתה גבר יפהיפה יושב על ספה מהודרת עתיקה בצבע ירוק כהה, גם הוא לבוש שחורים...אך עליו חליפה שנראת יחסית פשוטה אל מול הבגדים שהספיקה כבר לראות.
אפילו שהגבר היה הפוך שיערו היה מסודר בצורה צמודה אחורה לקרקפתו כאילו מסורקת בשיערה אחר שיערה.
הוא עישן לו בהנאה מבלי להסתכל במרגו.
"איך ייתכן שאתה שם למעלה ואתה לא נופל?"
"האמת היא שאת זאת שלמעלה...אני כאן למטה." הוא ענה לה מפנה מבטו בצפייה בהנאה על המבט המבולבל שלה.
"זה לא הגיוני...אם הייתי למעלה כבר מזמן היית רואה לי את התחתונים...אבל השמלה שלי במקום, לכן אתה הוא זה שלמעלה." היא ניסתה לשכנע את עצמה בוחנת את שמלתה.
"הגיוני? מי אמר שהמקום בו את נמצאת שרוי על הגיון? הרי אם אני הייתי למעלה לא הייתי יכול לשבת על הספות האלה... שבכלל לא היו עומדות כאן, כיוון שהיו נמשכות למטה ונופלות, אבל כיוון שהספות כבר למטה אין להן יותר לאן ליפול... ומכיוון שאת למעלה, לך דווקא יש עוד דרך ארוכה למטה." הוא חייך והמשיך להנות מהעישון שלו בזמן שמרגו ניסתה לנתח את תשובתו.
"תפסיק לבלבל את ילדה. צא!" נשמע לפתע קולה של הגבירה שהייתה למעלה והחלה לרדת למטה אל מרגו בהליכה רגילה ביותר על הקיר, הבחור ציית ונעלם אל תוך ענן עשן כהה.
"השלב הראשון של המשחק - צעד הפתיחה של היריב. את צריכה לענות נכון על השאלה שלי. אם את עונה נכון את עולה שלב, אם את טועה את יורדת שלב. מוכנה?" הגבירה שילבה את ידיה וחיכתה לתגובתה של מרגו שעדיין הסתכלה למעלה בניסיון כושל להבין איך הדברים פועלים שם.
"לפני זה תעני לי את על שאלתי." מרגו הסתובבה אליה ומבטה נחוש.
"לא בא בחשבון. את אינך מורשית לשאול שאלות בשלב זה של המשחק."
"אם כך אז איני משחקת." מרגו שינתה את מבטה למנופח וילדותי.
הגבירה שנראתה לא מרוצה מרגע לרגע נכנעה לבסוף "בסדר...שאלה אחת ודי. אחרי זה תשחקי לפי החוקים."
"את גבר או אשה?" מרגו העלתה חיוך קטן ולועג.
"זה לא עיניינך." הגבירה ענתה לה והסיטה מבט. "עכשיו תורי לשאול שאלה."
"היא בכלל לא ענתה לי..." חשבה לעצמה מרגו אך מיד ריסנה עצמה מתוך פחד מתגובתה של הגבירה. היא הרימה את ראשה כמוכנה לשאלה.
"הסלון למעלה, ואת כאן למטה, אך דבר אינו כפי שהוא נראה, ולמרות זאת את אינך נופלת, אמנם זה שלב הראשון אך היכן להימצא את אמורה?"
"אם אני למטה והסלון למעלה, אבל דבר הוא לא כפי שהוא נראה, לכן עכשיו הסלון למטה ואני למעלה...אבל זה שלב ראשון...ואני לא נופלת מלמעלה לכן אני עדיין למטה ואני אמורה לעלות שלבים במשחק כלומר לעלות למעלה...אז התשובה היא כניראה למעלה...כן."אחרי תהיה ממושכת מרגו ענתה לבסוף "אני אמורה להימצא למעלה." מרגו הייתה פיקחית מאוד לגילה, אולי אפילו יותר מידי...אך העולם המשונה הזה היה חסר הגיון לצערה.
"טעות גסה ילדתי, ירדת שלב." חיוך גדול עלה על פניה של הגבירה כאשר מרגו נפלה מהתקרה אל תוך הסלון הירוק שהיה לפני שניות מעליה.
מרגו התעוררה משעון שצלצל שישה צלצולים ומצאה את עצמה שוכבת על ברכיו של בחור נאה ששיערו משוך אחורה, אותו בחור שבילבל אותה מוקדם יותר. "ירדת שלב, ברכותי."
מרגו שהיה קשה לה להרים את עצמה פתאום בהתה בבחור שנראה עוד יותר מושך מקרוב.
"איך אפשר לרדת שלב עוד בתחילת המשחק?"
"הו במשחק שלנו זה אפילו רצוי." הוא ליטף את פניה עם גב ידו הגדולה.
לבסוף ברתיעה מהיד הקרה של הבחור היא הצליחה להרים את עצמה ולהתיישב.
"מה זה המקום הזה בכלל?..." הקטנטונת המייואשת כבר רצתה לפרוץ בבכי.
"את נמצאת מתחת למציאות." הוא ענה לה מנגב את הדמעות שכבר הספיקו לזלוג על לחייה הלבנות של מרגו.
"איך הגעתי לפה?" היא נסתה להתאפק שלא לבכות בפני הבחור היפה.
"סיום הוא התחלה של משהו חדש." בהשמעו כה מסתורי הוא הצית לעצמו סיגריה.
"אתה יותר נחמד מהגבירה השטוחה ההיא...למרות שאני ממש לא מבינה את התשובות שלך, אתה לפחות עונה על שאלות." היא שפשפה את עיניה, נגבה את פניה והתעשטה על עצמה.
"אנא הראה לי איך לצאת מכאן..." היא התחננה בפניו.
"לכאן רק נכנסים..." הוא ענה וקם, ליטף את ראשה ברפרוף ופנה לדלת גדולה שנראתה כמו היציאה החוצה.
"השלב השני במשחק הוא הטלת קוביות והתקדמות כמה צעדים קדימה." הוא ענה לה מבלי להסתובב ומבעד לכתיפו זרק לה זוג קוביות, האחת אדומה והשניה שחורה.
הקוביות נחתו אל מול רגליה, בשחורה חרוטות 4 גולגלות ובאדומה 2.
"יש לך שישה צעדים לעבור. ארבעה מהם בטוחים ושניים הם מכשול. תתגברי על המכשולים ותתקדמי שלב. תיפגעי - תחזרי שלב." מתוך עשן שחור הופיע בידיו של הגבר צ'לו עתיק מעץ צבוע בלכה שקופה, שנתנה לו מראה מבריק. הוא התחיל לנגן בו ואט אט מסביב מרגו הופיעה גדר גבוהה וממולה שערים הופיעו אחד אחרי השני.
היא התקדמת בזהירות לפתוח את השער...סובבה את רצועות הגדולות ופתחה את השער הראשון. היא נכנסה את השער והבחינה באחד נוסף. היא סובבה ידית נוספת של שער שנראה יותר מאיים מהראשון, והצליחה לפתוח גם אותו. בהקלה היא עברה הלאה אל השער השלישי.
השער השלישי נראה מאיים מבין השניים הקודמים, הידיות שלו היו מלאות בגבעול קוצני, אך מרגו מיהרה לנסות ולפתוח גם אותו, כאן הופיעה המלכודת.
נחש התלפף סביב הידית ועקץ אותה. מרגו נפלה לתרדמת.
"פעם שניה שהידיים שלי נפגעות." מרגו הרגישה כאבים עזים מהידיים שציפורנייהן נהרסו בגלל שטיח ונעקצו על ידי נחש.
היא התעוררה בחדר כחול קודר בעקבות תשעה צלצולי שעון והתפלאה לגלות שזהו חדר מוסיקה גדול אך מלבד כינורות אין בו עוד כלי נגינה.
מרגו בחנה את הכינורות השונים אחת אחת...כל אחד מהכינורות מעוצב בסגנון שונה, אך כולם דומים אחד לשני בצורה, ובתחרה שחורה שמעטרת את כולם.
כשהיא הושיטה את ידה לגעת באחד הכינורות היא הרגישה פתאום כאב חד בראשה, ונסחבה אחורה לפתע, כאילו מישהו תפס בשיערה האדמוני ומשך כדי שלא תיגע.
היא הסתובבה ובקצה החדר מצאה אשה כה מדהימה ביופיה...מצד שני היא העבירה במרגו צמרמורת כה חדה שגרמה לה מיד להסיט מבט מהאדם הקודר אך המדהים הזה. עדיין מרגו הגניבה מבטים קצרים כלפיה, היא נראתה יפה בצורה שונה כל כך, איפורה כחול כבד ויוצא דופן, ריסיה ארוכות מאוד, בצורה לא טבעית אפילו, שפתיה הדקות צבועות בכחול כהה כאילו מודבקות אחת לשניה, והיא רק הסתכלה במבטה התכול והריקני כאילו אל תוך מרגו. מרגו בחנה אותה מלמטה למעלה, נעלי לכה שחורות חדות עקב, שמלה מלכותית שחורה ארוכה שכמעט כיסתה אותן, עם תחרה שיצאה משרווליה המתרחבים וכמו אצל הגבירה השמלה נראתה שטוחה במקום שבו היה אמור להיות חזה. "לא יכול להיות שהיא גבר..."
מרגו עדיין העלתה ספיקות בנוגע לאשה שנראתה מספיק בוגרת בשביל שיהיו לה את הסימנים המבליטים את נשיותה. אך אפילו ללא זה היא נראתה נשית ושליוה כל כך.
היא רק שתקה והסתכלה על מרגו ובזאת מאוד צמררה אותה, וגרמה לה לפחוד.
"גם את כאן כדי להפעיל עליי את המשחק?" היא שאלה, אך האשה לא הגיבה, היא רק ישבה שם ללא נוע כמו בובה ללא חוטים. לפתע קמה באיטיות והתחילה להתקדם כלפיה. מרגו לא יכלה לזוז מההלם ומהפחד ששיתק אותה כאשר דמויית הבובה הזאת התקרבה כלפיה. ואז היא עצרה מולה, קדה קידה אצילית ושמה בתוך ידה המדממת של מרגו מעטפה סגולה עם אותיות זהובות שכותבות את שמה.
"לכבוד העלמה מרגו רדריין".
מרגו פתחה את המעטפה והתחילה לקרוא:
"הגעתה לשלב זה לא טעות,
ואם תרד שלב נוסף תמות.
בליל הירחים המלאים,
את המשימה מרגו תשלים."
מרגו קראה את האותיות בבהלה "מה זאת אומרת ואם ארד שלב נוסף אמות?"
אך האשה המסתורית לא ענתה, רק הסתכלה עליה במבט חסר הבעה.
מרגו חזרה לקרוא, כעת האותיות התחלפו ובמקומם הופיעה המשימה.
"בירכותי לילות ירח, מרגו תפסע אל האורח, תנשק לשפתיו, תלטף את ידיו, תשקה ותאכיל בפירות בתוליה, ותשסע בסכין גרון אהוביה."
מרגו פערה את עיניה ודמעות עלו בהן. האשה הבובתית החלה לנגן על ויאולה כחולה ארוכת צוואר, במקום מנגינה נעימה מרגו שמעה צלילים צווחניים ומצמררים המפלילים אותה בשל היותה רוצחת.
מרגו נפלה על הרצפה מנסה בחזקה לסתום את אוזניה, היא החלה להרגיש כאב חד בידיה ומיד הסתכלה עליהן מתמלאות בדם, כאילו חוט טיל חותך בבשרה, היא התעלפה מהכאב.
מרגו התעוררה לשמיעת 12 צלצולי שעון מחרישי אוזניים על רצפת דמקה, היא הבחינה שהיא נמצאת במסדרון שחור קירות וחסר סוף.
הקירות שהיו מכוסים בוילונות שחורים היו חסרי תמונות או חלונות, פשוט מסדרון ריק ואינסופי.
מרגו שמעה צעדים מתקרבים, היא הצליחה לזהות אדם עם שיער חלק עד הכתפיים, לבוש במקטורן ארוך, מחזיק קידון הליכה עם אבן אודם משובצת בקצו.
עיניה נפערו לרווח כאשר זיהתה את פניו של אהובה המנוח.
הוא חייך אליה חיוך חמים, רכן על ברכו והושיט את ידו אליה.
מרגו תפסה בידו הקרה כשלג ומיד עטפה את ראשו בחיבוק, הוא עטף את גזרתה בחיבוק קר כשלג, עיניה התמלאו דמעות.
"אני כל כך מצטערת...כל כך כל כך מצטערת...רציתי שתהיה רק שלי..." היא הצליחה להוציא בין יבבות הבכי הנעורי שלה.
"זה בסדר. אני סולח לך אהובתי." הוא השתחרר מחיבוקה, ניגב דמעותיה ונשק לפצעיה, על ידו הופיע בלון שחור שהתאים למלבושה השחור כלילה, קשר אותו לידה הקטנה והפצועה, אחר תפס בידה והובילה להמשך המסדרון.
הם הלכו כך יד ביד, ילדה פצפונת ביד גבר מבוגר כבן 35.
"לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה את אהובה, מעורפלת במחשבות שעתה, איתו היא בטוחה מכל רע "לראות אותך מבצעת את המשימה." הוא ענה מבלי להסתכל עליה.
עיניה נפערו,"גם אתה...?" היא לא האמינה שגם הוא, גם אהובה שותף לעולם המזעזע והלא ברור הזה.
היא רצתה להשתחרר מאחיזתו אך לפתע הופיעה מולם מראה גדולה, אותה מראה שנראה היה שהתנפצה בחדר הארגמן, עכשיו היא הייתה מעוטרת במסגרת שחורה כזפת ובהשתקפות ראתה רק את עצמה...השתקפותה הייתה שונה הפעם. הגבר עזב את ידה, מערפל הופיע מולו קונטראבס גדולה, שחורה ומבריקה, הוא החל לנגן...מנגינה עצובה, מנגינה של אכזבה.
מרגו ראתה את עצמה דרך המראה לרקע חדרה הכתמתם, האמיתי. שיערה היה חלק וטבעי ולא גלי מועוצב כמו עכשיו, והיא הייתה לבושה בשמלה לבנה חגיגית. אך מבטה זיעזע את מרגו.
היה זה מבט לועג, מבט שאומר "תיראי מה אני עומדת לעשות", מבט מאיים.
כך היא צפתה בהיא שלא היא, בעצמה שלא עצמה, עד שלפתע ראתה בהשתקפות את הדלת שנפתחה ולחדרה של מרגו נכנס גבר מבוגר, לבוש גם הוא בלבן.
פניו לא נראו, אך מרגו זיהתה אותו מיד, כי ידעה שהלילה ההוא היה הלילה האחרון שלהם יחדיו, הלילה בו אהובה נאלץ להתחתן, לבגוד בה, במרגו, הילדה הקטנה שהתאהבה בו, והוא שהתאהב בילדה הקטנה, מרגו.
מרגו ראתה את האהבה האסורה המתחוללת מבעד למראה, וכשהזמן הגיע היא הוציאה את הפגיון והדם נשפך... לא היה זה רק הדם שלו, אלא גם דמה שלה, מתמזג עם שלו. ילדה ומבוגר, מבוגר ששבע מבתוליה של ילדה שלא יכלה לשבוע מאהבתו.
מעיניה של מרגו דיממו דמעות.
"מרגו רדריין, עתה את מבינה מהו המקום הזה, ואיך הגעת הנה, ומדוע הינך פה?"
נשמע קולה של הגבירה מאחוריה.
"כן." מרגו רכנה על ברכיה מול המראה שהראתה את מעולליה.
"הסתובבי אלי" ציוותה הגבירה בזמן הסתכלותה, מרוצה ממחזה של שני הגופים העירומים שסועי הגרון מבעד למראה.
מרגו צייתה, היא קמה והסתובבה לאט, עיניה אבדו את ניצוצם. לפתע מצאה את עצמה שוב בחדר הארגמן מולה עומדות ארבעה דמויות -
הגבירה עם השרביט, הבחור עם הצ'לו, האשה עם הויאולה, והגבר, הגבר שלה עם הקונטראבס.
"ומה קורה הלאה?" מרגו שאלה אותם בטוחה שתקבל בתמורה תשובה כואבת.
"המשימה שלך הושלמה. הגעת לתחתית המציאות, לשלב הסופי." ענה הגבר בחליפה, הוא הצית לעצמו סיגריה כהרגלו.
"אבל הסוף הוא התחלה של משהו חדש...לא אמרת בעצמך?" מרגו התחננה לתשובה.
"לא במשחק הזה." הם כולם ענו במקהלה חוץ מהאשה הבובתית שרק שתקה ובהתה בה במבט חודר אך חסר ניצוץ, בדיוק כמו ששלה עכשיו.
היא לפתע העלתה חיוך קט על פניה, חיוך שכה זיעזע את מרגו שהיא התרחקה ומבלי לשים לב התנגשה במעקה של המיטה ונפלה עליה. הם החלו לנגן מנגינה דרמטית עד כדי פחד וממתחת למיטה יצאו אלפי קיסוסים רעילים וכיסו את מרגו בצלקות מדממות, הם זחלו אל מתחת לשמלתה ואל בין רגליה של הילדונת המתייפחת והזועקת מכאב, עד שלבסוף קרעו את אותה הקטנטונת לגזרים.
שיערה האדמוני הרטוב מדם נשאר על הכרית בצבע הארגמן ומשארית פניה המוכתמים זלגה דמעה אחרונה עליה נחתה נוצה שחורה מן הכרית המרוטשת.
השעון צלצל 12 צלצולים כבדים מחרישי אוזניים כאשר מרגו התעוררה מיוזעת ובוכיה. שוב, אותו חלום ארור.
היא הסתובבה לכיוון השני בו שכב גבר בסביבות גיל ה35, וחבקה לו.
"אתה שייך רק לי...נכון?"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: