זה באמת היה החלום הכי מציאותי שחלמתי עד היום.

זה היה מפחיד. באמת מפחיד.

הלכתי עם טאז, הכלב שלי.

וידעתי שאני במלחמה, לא יודע איך, פשוט ידעתי.

התחלתי ללכת לכיוון הבית בישביל להחזיר את טאז, אבל הרחוב היה סגור ע"י חיילים

הם אמרו לי שאי אפשר להיכנס לבתים כי זה לא בטוח.

התחלתי ללכת, וטאז על הידיים שלי.

היה קטע שפתאום שמתי לב שהוא לא מגיב. ונרגעתי שראיתי שהוא נושם.

פתאום הייתה צפירה ואנשים שהיו לידי התחילו לצעוק לי לרוץ למקלט

הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי שום מקום לברוח אליו

אז התחלתי לרוץ עד שראיתי מן בונקר של שומר כזה, כמו שיש בבתי ספר

תוך כדי ריצה לשם, ראיתי בשמיים את הטיל שמתחיל לנחות לידי

קפצתי לבפנים, תוך כדי שאני עוטף את טאז עם הגוף שלי, שלא יקרה לו כלום

תוך כדי הקפיצה, ראיתי את הטיל פוגע בריצפה ואז אור לבן מסנוור.

בשנייה שכבר הייתי בתוך הבונקר הזה (שבצורה מוזרה היה בו המון מקום, וגם עוד כמה אנשים)

התפוצץ הטיל, וכמו במשחקי מחשב, ראיתי שירדו לי 30 נקודות מהחיים.

התעוררתי, מת מפחד.

זה אולי נשמע דפוק לפי איך שכתבתי את זה, אבל באמת זה היה כבד החלום הזה.

אני שונא את המלחמה הזאת, וחשבתי הרבה לפני שרשמתי את החלום, כי לא הייתי בטוח שאני רוצה לספר אותו.

אבל זה היה לי כבד מדי. אז על הזין.

למדתי הרבה מהחלום הזה, אם אני חושב על זה.

אני לא רוצה למות, אני אוהב את הכלב שלי עד מוות אחרי הכל

ואני משחק יותר מדי במחשב.

אולי באמת זה טוב שלא הייתי איתה בסוף

לא הייתי נהנה איתה.

תקראו לזה גורל, תקראו לזה סתם מקריות, אבל אני שמח שלא נהיינו ביחד. שהיא לא רצתה.

וחשבתי עוד קצת. מוזר לפגוש מישהו שהספר הכי אהוב שלו, הוא גם הספר הכי אהוב שלך. זה לא קורה הרבה.

אני רואה את הקומדי סטור. זה יותר מצחיק בתור זיכרון טוב, מאשר מה שזה באמת.

למרות שזה די מצחיק.

לילה טוב.

אפילו מצויין :)