המצב רוח, מעורבב כזה.

מתחיל היום עם הרבה חיוך וזה, ואז פתאום עצבני, ופתאום עצוב ופתאום שמח.

ולא, אני גבר, אני לא יכול להיות במחזור.

ואז פתאום אני נזכר, ורואה שכל הדברים הקטנוניים האלה חסרי חשיבות

ואז זה בורח לי מהראש, ופתאום הם כן חשובים.

השבוע הייתה לי התגלות. השבוע הזה הפנמתי את זה שחיים רק פעם אחת.

נשמע מוזר, ואולי מצחיק, אבל שמתי לב, שמרוב טלויזיה, ומרוב לחיצות על new game, ומרוב חדשות, ורוב סיפורים של אנשים אחרים, שחכתי את זה שחיים רק פעם אחת.

שאם אני לא אעשה בנג'י, לא תהיה לי הזדמנות לדעת איך זה לעשות בנג'י (ותעזבו את כל הגלגול נשמות וזה.)

אם אני לא אזריק אף פעם סמים, אני לא אדע איך זה מרגיש

אם אני לא אעשה קעקוע, אני לא אדע איך זה עם קעקוע

ויש עוד כ"כ הרבה.

לוא דווקא להספיק הכל עכשיו, אבל מוכרח להרגיש הרבה דברים במשך כל החיים.
עמוס אמר לי שזה לא טוב, הרצון הזה - להספיק הכל.

אבל הוא לא הבין, והסברתי לו,

אני לא אעשה את כל הדברים האלה רק בישביל למחוק אותם מהרשימה של To Do, אלא אני אהנה מההווי שלהם, מה"תוך כדי" שלהם.

חייב לטפס פעם גבוה, ולצעוק הכי חזק שיש. ולא מכעס, מאושר.

הוא חייב להחלים. הוא חייב.

אני שוב אופטימי, אבל לגמרי.

מן פרפרים בבטן שמשהו טוב ייקרה.

אני עוד כמה ימים אלך להסתפר. או שלא.

2 ידידות של קטיה נדלקו עליי, ולמרות שהן רחוקות מלהיות הטעם שלי, זה עדיין עשה לי חיוך כזה בלב.

אני חייב להפסיק לעשות "P:" חהחה.

"אולי עכשיו אלך לישון, אולי עכשיו אהיה ראשון"

אז לילה טוב, אפילו מצויין, ונקווה שתמשיך ההרגשה הזו

תמיד

הוא חייב להחלים. הוא חייב. אני לא יודע מה אעשה אם לא. אז בבקשה, תחלים.