האיש עם הכי הרבה סבלנות בעולם ישב על הספסל שליד כיכר דיזנגוף. אף אחד לא ישב על הספסל לידו, אפילו לא יונים. הסוטים בשירותים הציבוריים השמיעו קולות כל-כך רמים ומשונים שפשוט אי אפשר היה להתעלם מהם. האיש עם הכי סבלנות בעולם החזיק עיתון ביד והעמיד פנים.

הוא לא קרא באמת, הוא חיכה למשהו. אף-אחד לא ידע למה.

צהובון אחד באנגליה הציע עשרת אלפים שטרלינג למי שיגלה

למה הוא מחכה, אבל אף-אחד לא הצליח. בראיון היחיד שהסכים להעניק לכתב רשת סי.אן.אן אמר האיש עם הכי הרבה סבלנות שהוא מחכה להרבה דברים, אבל שלא זה המקום לפרט אותם. "אז איפה כן יהיה המקום?" חקר העיתונאי הנמרץ, אבל האיש עם הכי בעולם לא ענה לו, רק חיכה בשקט לשאלה הבא. חיכה, וחיכה, וחיכה עד שבסוף החזירו את

השידור לאולפן.

אנשים מכל העולם היו עולים אליו לרגל, כדי לחקור אותו מה הסוד שלו.

ברוקרים היפר-אקטיבים, סטודנטים היסטריים, אמנים שהטילו

בעצמם מומים מחוסר הסבלנות שבציפייה לרבע השעה שהובטחה להם להיות מפורסמים.

האיש עם ההרבה סבלנות לא ידע מה בדיוק הוא אמור

להגיד להם. "תתגלחו," היה פולט תמיד בסוף, "תתגלחו

במים חמים, זה נורא מרגיע." וכל הגברים היו רצים כמו מטורפים לחדרי האמבטיות וחותכים בעצמם אלפי חתכים.

הנשים אמרו שהוא שוביניסט. שהתשובה שלו היא תשובה

כוחנית שמנשלת דה-פקטו את יכולתה של כל בת-חוה

להגיע למצב רגיעה. נשים גם חשבו שהוא מאוד מכוער.

לורי אנדרסון אפילו חיברה עליו שיר. "איש שוביניסט

ומכוער עם הרבה סבלנות", זה היה השם של השיר. "השעון הביולוגי שלו לא ממהר לשום מקום,"

זה מה שאמרה שורת הפזמון.

האיש עם הכי הרבה סבלנות נרדם על הספסל בעיניים חצי עצומות.

הוא חלם על מטאורים שמתרסקים לקרקע בקולות עמומים

של אוטובוסים, על הרי געש שמתפרצים ברעש מחריד של סוטים שמורידים את המים, על איך בחורה שהוא אוהב כבר

הרבה מאוד שנים נפרדת מבעלה בקולות של ציפורים.

שני מטרים ממנו ניסו זוג יונים לנקר זה לזו את העיניים.

הם אפילו לא רבו על אוכל, סתם

בלי סיבה. "תתגלחו," הציע להם האיש מתוך שינה, "תתגלחו במים חמים, זה מרגיע נורא."

אתגר קרת הזה.

הייתי מזיין אותו.

אם הייתי יודע איך הוא נראה.

ואם הייתי הומו.

סוף סוף קצת תרבות במקום במטונף הזה.