אני לא מבין למה אני פתאום מתעצבן

פתאום כל מילה מרגיזה

פתאום כולם עושים דווקא

פתאום כל אחד לוקח ללב דברים שנאמרו בצחוק

ואסור לי לכעוס על אף אחד

למרות שהם כועסים, אז בכיף, מותר

שי יבין ושי יסלח

אז סלחו לי

אבל כוסעלרברבקומערס.

וחסר לכם שלא תסלחו.

כי אני תמיד סולח.

בני זונות.

או שהיא אטומה, או שהיא לא מבינה את הקנה מידה של ההשפעה של המילים שלה.

של הכוונות שלה.

של האי-פירגון שלה.

מן תחושת אי-ביטחון.

אם כדי לי בכלל להמשיך עם זה.

אבל אני לא מוותר ולא בטיח.

פעם שעברה וויתרתי ואכלתי חרא בגלל זה.

אני לא מוותר.

מן אגוז קשה לפיצוח כזה.

אם הייתי רוצה הייתי כותב למגירה.

מוסר השכל?

תגיבו, זונות.

אני לא חי כמו שאני רוצה.

אני לא עושה את מה שאני רוצה.

אני לא מנצל את הנתונים הקיימים.

אני לא כותב את מה שאני רוצה לכתוב בגלל מי שקורא פה וזה הורג אותי.

    "בהיתי לה במחשוף. היא אמרה לי מה שהיא רצתה, הופתעתי.

מצד אחד זה היה נורא פתאומי, אבל הסכמתי עם מה שהיא אמרה.

    מצד שני כל מה שרציתי היה לזרוק אותה לאיזה כוך. לקרוע ממנה את הבגדים.

    ידעתי שהסיבה העקרית לרצון הזה הייתה הידיעה שיש לי את האפשרות לעשות את זה, ולא באמת רצון ממשי.

הרבה יותר רציתי להתחבק עם הנסתרת.

    הרבה יותר."

  גוף שלישי יחיד.

  קטע טוב. אהבתי.

יושב.

מעשן.

שומע היהודים.

אני לא אינדיווידואל.

בשנייה זו אין לי גרעין מוגדר. הוא פשוט מעורבב לי בתוך הציטופלזמה.