תמיד אני חושב על דברים.

הפעם חשבתי על הירידה בגילוי רגשות.

הנורמה שעכשיו מתגבשת מכילה בתוכה מן איסור על גילוי רגשות.

כל עוד זה לא בין חברים, או שאין את הטאקט והנימוס, אמירות עם רגשות מקבלות פידבק של בוז.

ציניות בין היתר, ואני מכיר את זה על עצמי הכי טוב.

חשבתי שעוד כמה שנים הדרך היחידה שאנשים יוכלו להפגין גילוי חיבה ראשוני כלפיי מישהו, זה רק אם אלכוהול יהיה מעורב.

אותו אלכוהול שיוריד את המחסום של אותו אדם כלפיי האכפתיות-יתר לגביי מה אנשים יגידו על אם אותו גילוי חיבה יצא לאור.

וכמה שנים אחרי, גם אלכוהול לא יעזור.

האגו יהיה מעל הכל, ומערכות יחסים יתחילו רק בטעות.

לא אצל כולם,

אבל הנורמה חזקה מכולנו.

בא לי להרוג אותו.

מתחשק לי לחנוק אותו עד שהעיניים שלו יפלו מהחורים.

יאללה.

שינוי התנהגותי דרסטי.

יש דברים כ"כ יפים שהוא כותב שזה עושה לי צמרמורת.

באמת, פשוט כל העור שלי הופך חידודין והלב מתחיל לכאוב לי.

יש דברים שספרות יפה יכולה לעשות לי יותר מכל דבר אחר.

"לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

אין. הוא פשוט גאון. מלך.

לוחץ לי לכתוב.

מתרוצצים לי בראש עשרות נושאים לכתוב עליהם.

כל אחד מציק לי, לא באותה מידה, אבל עדיין.

איך אפשר לכתוב על הכל?

איך אפשר להביע את הדעה שלך לגביי כל מה שאתה רוצה להביע לגביו דעה?

יש יותר מדי בעיות אישיות, בעיות מדיניות, בעיות חברתיות.

יותר מדי בעיות שנוגעות ליותר מדי אנשים.

בגלל זה אני אוהב שיש חובה לכתוב חיבור בבגרויות מסויימות.

זה נותן לי הזדמנות לכתוב את דעתי בנושא אחד, כי ביקשו ממני. כי אני צריך לקבל על זה ציון. כי הם נותנים לך את הנושא. משהו להתמקד בו.

"זה לא כמו בצבא, שנותנים לך פקודה ואתה צריך לבצע אותה כי אם לא אז תקבל עונש.

זה על אחריותך. לא תעשה, לא יהיה לך. הבחירה שלך."

ת.מ. המלך.