טוב, אחת ההארות שהיו לי השבוע היא זה שאני אוהב לסבול.

יש משהו בי שאוהב את הדרמה והכאב לב הזה. מה לעשות.

נראה לי שכבר חודשים אני כותב כל פעם פחות או יותר בשעה המוקדמת הזאת.

אולי זו השעה שגורמת לי לכתוב, ואולי זה אני.

מחרתיים, יום ראשון הגדול.

מתחילים בסמינר.

השנת שירות קרובה מתמיד.

אחלו לי בהצלחה.

מצידי לצטט אותם.

אולי לא, אבל נראה לי שכן.

"גם אם תגלי שהוא מחכה
כשיהיה לך טוב הוא יחזור
כלום ל משתנה וזה לא אומר
שאם לא תחזרי זה יעבור"

הלקת פופ-דיסטורשן האלה אמרו את זה הכי טוב, כמה שאני לא אוהב את זה.

הופעתי אחרי שנה של כלום. אמרתי לך שאחכה לך נצח.

בדיוק זה התחיל איתו.

כמה כבר? 9 חודשים? איבדתי ספירה.

כל הזמן הזה שהיית שם, וכאילו כלום לא השתנה.

סם של בוקר.

איזה פודל אני.