אצבעותיה מגששות אחר חור המנעול ושקשוק המפתחות מגביר את עצבנותה. הדלת נפתחת והסביבה הביתית והמוכרת אופפת אותה, כדרך פלא, בערפל של רוגע.

היא משליכה את התיק שלה לעבר שולחן הזכוכית וחשה בהקלה של מי שזה עתה פרק מעל גבו נטל כבד מנשוא.

היא מחליקה את מעילה אל מעבר לכתפיה ומשילה את שכבת המגן העבה שעטפה את נפשה.

חולצת את עקביה. וכשכפותיה נוגעות ברצפה הקרירה היא מרגישה לפתע כל כך קטנה, כאילו התכווצה בין רגע, או שהיה זה העולם שנעשה גדול מידי בשבילה.

היא מושכת מטה את רוכסן מכנסי הג'ינס שלה ובדיוק באותו הקצב פורמת את החיוך שרקום בחוט שני בתחתית פניה.

מסירה את האיפור בעזרת חתיכת צמר גפן עגולה ומקלפת את המסכה מפניה. עכשיו, כשהיא לבדה, כבר אין בהם כל צורך.

דמותה משתקפת לעברה בראי, ומגלה לה עצמה-אחרת. היא השקופה. המקולפת. הגלויה. הריקה. היחפה. העירומה, ולא רק מבגדים.

בראשה מתרוצצות מיליון ואחת מחשבות, על מה שהיה ועל מה שעכשיו ובעיקר- על מה שיהיה, אך היא נראית עייפה מידי בכדי לרדוף אחריהן והן זריזות מידי מכדי שתוכל לתפוס אותן.

היא נשכבת.

שוקעת בספת העור השחורה, ובשינה עמוקה.

עיניה נפקחות כשמישהו לוחץ על המתג שמדליק את האור בעולם.

היא מתרוממת.

מסיטה באיטיות את הוילון, מניחה לקרני השמש לצרוב בעיניה, לחדור אל עורה, אך לא דרך נשמתה, כאילו נשמתה הייתה מוקפת שכבה אטומה, חסומה בפני אור וחום. כאילו הייתה מוחשכת תחת צל כבד, צד אפל באישיותה שלמדה להסתיר היטב. ובתוך האפלה שכנו החשקים האסורים שלה, האמונות הסודיות שלה באשר לעצמה ולעולם הסובב אותה, התכונות והפגמים שביקשה לקבור עמוק בתוכה.

היקום החל קושר קשר לחשוף בפניה את האמת שלה ולפלס לה דרך. אם רק יהיה בה האומץ ללכת אחרי הסימנים, היא בוודאי תגלה שלא ניתן להתכחש לצד הזה, שככל שתנסה להסתיר אותו יותר ותעמיד פנים שהוא לא קיים, כך העולם יתעקש לחשוף אותו. רק כשתעניק לצל הכרה וקבלה, תוכל לפרוץ דרך שכבת המגן ולהניח לאור להציף אותה גם מבפנים.

היא מתחילה את היום שלה. היא הגדולה. המוקפת. העטופה. המכוסה. המוסתרת. החבויה.

היא שיודעת. ששותקת. ששורדת. שנאחזת. שנלחמת. שבועטת.

היא שחיה.

לוקחת נשימה עמוקה, משאירה את החמצן תלוי באוויר וסוגרת אחריה את הדלת.