במדים ירוקים, דיסקית על הצוואר וכומתה על הראש. ישנה באוהל יחד עם עוד עשר בנות, מתעוררת עוד לפני שהשמש בכלל חושבת לזרוח, מחזיקה בנשק חם 24 שעות ביממה, עומדת במסדרים, ממלאת פקודות, רצה, הולכת, חוזרת, שומרת, לומדת. והיי, אני עדיין כאן, אני עדיין אני וזה מה שבאמת חשוב. בין כל השיגעון הזה אני מתקשה לפנות טיפה של זמן בשביל עצמי, ככה, רק המחשב שלי ואני, עם המוזיקה שלי והבלוג שלי. מתקשה למצוא השראה לכתיבה, מתקשה להתרכז לחלוטין, העייפות לא ממש מאפשרת. עברתי כל כך הרבה רגעים של כמעט-שבירה. בהתחלה לא היה לי הרבה זמן לעכל, ואולי ככה היה הרבה יותר טוב. פתאום שמתי לב למפנה החד הזה, שהותיר אותי חסרת אונים למולו, לכמות ולגודל הויתורים שהייתי צריכה לעשות. ואם לא מתחשק לי לצאת מתחת לפוך כי בחוץ קר וגשום, פתק מאמא ממש לא יעזור. ואם הבנות לא מוצאות חן בעיני אז זובעיהשלי כי בצבא, גם את החברים את לא יכולה לבחור. ובכל זאת ולמרות הכל- טוב לי. ונקודות השבירה האלה הן מבחנים, לא מבחנים כמו מבחן באנגלית או מתמטיקה, מבחנים שאני חייבת לעמוד בהם ועם כל הקושי- אני שמחה להתקל בהם. פתאום אני מגלה שדברים שתמיד חשבתי שידעתי הם הרבה יותר עוצמתיים כשאני חווה אותם על בשרי. אני לא אכחיש שלא מעט פעמים שאלתי את עצמי מה אני עושה פה, אבל בסופו של דבר אני תמיד מגיעה לאותה המסקנה- אני מגלה. אני מתמודדת. אני מתפכחת. אני עושה דברים שבחיים לא תיארתי לעצמי שאעשה ומצליחה- והסיפוק הוא עצום. אני לומדת להיות בשביל עצמי, לשנות גישה במקרה וצריך מבלי לוותר על מי שאני. וזה טוב, אני חושבת. וחוץ מזה, יש גם המון רגעים מצחיקים ומהנים :)

אני משתדלת להתעדכן אצל כל אחד ואחת מכם, גם אם לא תמיד יש לי זמן להגיב.

חיבוקים ואהבה.