חמישה חודשים בצה"ל בהחלט עושים לך משהו.

שינוי משמעותי.

כ"כ הרבה שינויים, עליות ומורדות.

כל כך הרבה דמעות, אולי אפילו יותר מידי.

כל כך הרבה אנשים שהתווספו לזיכרון בסלולרי.

כ"כ הרבה חדש שבין רגע נעשה מוכר ושגרתי. כי ככה זה בצבא, לא נותנים לך זמן להתרגל או לעכל, פשוט 'מפילים' עלייך חוקים וכללים ומשימות ו-תתמודדי.

בהתחלה זה מכעיס ומפחיד אבל לאט לאט את לומדת שלא לשאול שאלות, כי בצבא, אין היגיון, ההיגיון נשאר בש.ג.

כ"כ הרבה געגועים שצובטים את הלב לכל הדברים הקטנים האלה, שפעם היו חלק מהיומיום שלך, כמו שירים שאת אוהבת, שיחת טלפון מפתיעה, האוכל של אמא, המיטה שלך ואפילו השטויות של אחותך הקטנה.

לא פעם את שואלת את עצמך מה לעזאזל את עושה פה, ואז את מתפכחת ומבינה- את עושה משהו. את חלק מהפאזל העצום הזה. חלק קטנטן אמנם, אבל בלעדייך, הוא לא יהיה שלם.

ואת מתרגלת, באמת שאת.

לחוסר השינה ולחוסר ההבנה ולאנשים שיכולים להיות ממש-ממש מרגיזים.

את מרגישה כ"כ גאה ללכת לבושה במדים ירוקים.

ואת מבליעה חיוך כשילד קטן ברחוב מושך בשולי חולצתו של אבא שלו, מצביע עלייך בהתלהבות וקורא, "אבא, זאת חיילת אמיתית, מהצבא!" או כשאת מתאמצת לגרור אחרייך את התיק הענק ונזכרת בימים שעוד היית טוענת שהילקוט שלך כבד מידי...

ביום הגיוס שלי הגעתי, נטועה חששות, מבולבלת, אולי אפילו קצת המומה למרכז הקליטה. נפרדתי מהמשפחה ועליתי לאוטובוס. לא ממש ידעתי לאן בדיוק אני נוסעת מפה, אבל כשהאוטובוס ניתק ממקומו והחל בנסיעה, וכבר לא הצלחתי לראות את האנשים הקטנים מנופפים לי לשלום דרך החלון, הרגשתי הקלה גדולה. נשמע מוזר, ואפילו הרגיש מוזר. כאילו החלק הקשה ביותר כבר מאחריי, הניתוק הזה כבר נעשה, אין כבר דרך חזרה ומכאן, יהיה מה שיהיה. כשהסטתי מבט לפנים האוטובוס ראיתי שהוא מלא בבנות, חלקן מפטפטות ומצחקקות וחלקן בוהות בנוף המתחלף בפנים מפוחדות. מישהי מתולתלת וקופצנית התיישבה לידי ואמרה לי שלום, החיוך שלה חשף שיניים לבנות וגדולות. חייכתי אליה חזרה ותהיתי איך היא יכולה להיות כל כך נינוחה וחייכנית ברגע שכזה.

אחרי יום ארוך ומתיש, המתנה אינסופית בתורים ארוכים, 2 זריקות, אינספור מדידות של מדים, פגישה עם קצין המיון והמון הסברים והרצאות על מה זה בעצם אומר להיות חייל בצה"ל, עליתי לאוטובוס אחר והפעם- לבסיס הטירונות החדש שלי. הפעם, אחרי שהכרתי כמה בנות נחמדות והספקתי לעכל טיפה יותר מה בעצם מצפה לי, הפחדים החלו להתפוגג והצלחתי לעשות לעצמי קצת סדר במחשבות.

ההמולה באוטובוס הייתה גדולה עד שהצליחה לגבור על קולותיהם הרועמים של המפקדים הכועסים.

במושב לידי ישבה נערה בשיער שחור, מאחריי זגוגיות משקפיה העבות מסתתרות עיניים כהות גדולות מלאות בדמעות. כשפתחתי איתה בשיחה וגיליתי על כל הקשיים שעברה, הקושי שלי נראה לפתע כל כך קטן, כמעט אפסי. כל מה שהיא הייתה צריכה הוא מישהו שבאמת יקשיב לה ועם כל מילה שלה, הדמעות שלה הלכו ויבשו. בתוך כל הטירוף הזה הצלחתי לגרום לה לחייך, והחיוך שלה המשיך ללוות אותי גם הרבה אחרי-כן, הוא פתח בפניי חלון לדרך החדשה הזו והתחלתי לצעוד בה, בחיוך.