הוא גבוה וגופו חסון, עד כי נראה שיש ביכולתו לחבוק את העולם כולו בין זרועותיו ולהגן עליו מפני כל רע.

שיערו השחור, הפרוע, מאיים להסוות את עיני הדבש שלו העמוקות שלו, כל כך עמוקות עד כי בקלות יכולתי לעצור את נשימתי ולצלול לתוכן.

הוא גיבור-על, שליבו-ילד ועיניו הנוגות מסגירות אותו.

הוא לוחם שוורים, המפקיד את כל עתידו בידיי קוראת בקפה.

לפעמים, כל מה שאני רוצה הוא להניח את ראשי על חזהו, להסתתר תחת זרועותיו הגדולות, להתכסות בו. ובפעמים אחרות מתעורר בי הכורח להסיט את קצוות השיער מפניו ולאמץ אותו אל ליבי, כאילו לומר לו, אני פה, תמיד, ולא אלך ממך אף פעם.

זה תמיד רק הוא והמצלמה התלויה על צווארו.

אוחז בה יציבה בשתי ידיו, מצמיד אותה לפניו, עוצם עין אחת ופוקח לרווחה את האחרת- מצלם- במרץ, כל כך מרוכז, כאילו כל תמונה שלו מקפיאה את העולם לשבריר שנייה, מנציחה את הרגע.

מביט על העולם דרך צמצם ועדשה, מבחין בפרטים הקטנים, אלה שעושים את כל ההבדל.

הוא בתמונות.

הוא בצבעים.

הוא בצורה.

הוא במרקם.

הוא בחדות.

הוא בקוצר- הרוח.

הוא באורות וצללים, שגם מגלים וגם מסתירים.