האם אגלה בפניהם שכמעט ושכחתי איך זה מרגיש כשמילה אחת מרטיטה את גופי, כשמבט- מכווץ אותו, כשהיופי שנגלה לנגד עיניי מציף אותי במתיקות, ממלא אותי עד גדותיי ובשנייה אחת מרוקן אותי מתוכן?

האם אהיה מסוגל להסביר מה פשר הריק הזה ומדוע נעשיתי כל כך רגיש לכל צליל, לכל תזוזה, לכל הבזק קטן של אור?

האם יאמינו לי כשאספר איך אני זועק בדממה ממקום משכני החשוך, בועט והולם ומשתולל? ובלילות, כשאני מתעייף, איך אני נוזל בשקט, מניח לעצמי לטבוע בים דמעותיי שלי. 

הם בוודאי יקבעו שצריך לנתח, ואני אשכב שם, חסר אונים, על שולחן הניתוחים. קר ויבש. ורוד וחשוף. קפוץ ומכווץ כמו כף יד מאוגרפת. פעימותיי נחלשות והולכות.

אנשים שעוטים על עצמם ברישול חלוק לבן ופיהם מכוסה גם הוא בחתיכת בד לבן יקיפו אותי ויביטו בי מלמעלה, ועיניהם הגלויות יסגירו את דאגתם. ואז הם יחתכו אותי, רק שהפעם בעזרת איזמל ומספריים, ואני שוב אהיה קרוע לחתיכות, בדיוק כמו שהייתי קודם לכן.

הם לעולם לא יצליחו לרפא אותי, ואני כנראה אף פעם לא אצליח להסביר להם מהו אותו כאב, שלא נותן לי מנוח.

הרי בסופו של דבר, אני רק לב.

לב טיפש וחסר כל הגיון.

לב תלוש, עקור מן השורש.

לב מסורבל,  מוקף סבך של נימים וגידים מסתעפים, שמפריעים לי לראות בבירור, שמסתירים לי את הדרך.

אני לב, אני לא יודע לחשוב, רק להרגיש.

כשהבחנתי בשמנמן שתולה בי עיניים שואלות כמעט ופניתי לסוב על דרכי, כשנזכרתי במה שמוח אמר, בקשר לעובדה שאני תמיד ממהר לוותר, ומוח, כפי שאתם בוודאי מנחשים, הוא החכם מבינינו.

כבר המון זמן שאנחנו שכנים, מוח ואני, ולמרות זאת, כמעט אף פעם לא הסתדרנו יחד.

הוא גר במרחק סנטימטרים ספורים בלבד ממני. לפעמים אני ממש מצליח להרגיש איך הוא זז באי נוחות, איך הוא נסחף במערבולת מחשבות, מנסה ללא הצלחה "לעשות לעצמו קצת סדר בראש".

האמת שיחד היינו יכולים להיות צוות בלתי מנוצח, אתם יודעים, קצת מהרגש, קצת היגיון, כל דבר במינון הנכון, זה כל העניין. אבל כנראה שזה לא יקרה, אנחנו שמן ומים, ירח ושמש, כשהאחד זורח, האחר שוקע. ובמלחמת העולם האינסופית בינינו אין מנצחים.

הם בטח יתפרו אותי, הרופאים.

אני אהיה שברירי וכואב והם יגידו שעוד מעט והפצע יתאחה, שכל מה שאני צריך זה קצת סבלנות.

אבל דווקא סבלנות אין לי בשפע.

הרי אני לב. בתוכי הכל כל כך גדול, כל כך חזק. אני מרגיש במלוא העוצמה, אני חווה בלהט, אני בוער באש שלהבותיה רושפות, אני גועש בשטף של מים זורמים.

אני מצפה בקוצר רוח לאותו רגש חדש-ישן, שיציף אותי וימלא אותי עד גדותיי.

האמת שנעשה קצת מאוחר בשבילי, זאת אומרת, אני עוד צריך להספיק לחזור לגוף שלי, בלעדיי הוא לא כלום וגם אני לא שווה הרבה בלעדיו.

שלחתי אל האיש בחלוק הלבן חיוך נוגה והנדתי בראשי בביטול.

התרופה למחלה שלי לא נמצאת כאן, זה מה שבטוח. אני צריך למצוא אותה בעצמי. ואולי זאת כלל אינה מחלה, אולי זאת התמכרות, חשבתי לעצמי, התמכרות מהסוג הטוב, כמו התמכרות לשוקולד.

בפעם הראשונה בכל שנות פעימותיי, הצלחתי לחשוב בהיגיון.

שבתי על עקביי וחזרתי הביתה, אל הגוף שלי.