היא בובת בלרינה, דקיקה וקטנה, שגרה בקופסת תכשיטים ריקה. שמלת מלמלה ורודה הדוקה למותניה, כתר כסוף בשערה. דנדוני פעמון הם הפסקול של חייה, תיבת עץ מגולפת היא כל עולמה.

היא בובת בלרינה, רוקדת את חייה בתנועות שבורות, לקול צלילים רכים.

ובכל פעם שהיא נעצרת, צריך רק למתוח לה את הקפיץ עוד ועוד, עד שאי אפשר יותר ולה כבר לא נשאר אוויר. זה לא באמת משנה, גם ככה היא רק בובה מפלסטיק. ליבה הוא כדור פלסטלינה ובורידיה לא זורם דם, רק צבע מאכל בטעם דובדבן.

היא בובת בלרינה, כלואה לבדה בקופסא חשוכה. ובכל לילה, לפני שריסיה הארוכים מכסים באיטיות את עיניה, דמעה שקטה חומקת החוצה, מסמנת את דרכה בשביל לח במורד לחיה.

מעניין מה מפחיד  אותה יותר, החושך או הבדידות.

פעם אחת הצליחה הבלרינה להתנתק מן החוטים- ויצאה לעולם.

זה כאַב, אבל כאֵב מתוק. כמו להתנתק מחבלי לידה, כמו להיוולד מחדש.

היה זה לילה חורפי מחוץ לקופסא.

העולם נצבע בשחור וכסף, והשילוב ביניהם היה מושלם כמעט. חצי ירח כסוף על רקע שמיים שחורים. מכונית כסופה דוהרת במהירות במעלה הכביש השחור, נכנסת אל תוך הלילה.

אוויר הים הלח והחמצמץ מילא את ריאותיה, מרפא את השריטות שחרוטות בגופה, את הפצעים הפתוחים בעורה.

היא הניחה לקור לחדור אל פניה, דרך עורה ועצמותיה, לגופה ולנשמתה. היה בו משהו מטהר, בקור החודר הזה. כאילו הקפיא את כל תוכנה בשאיפה, ופלט החוצה את כל הזוהמה בנשיפה.

היא הידקה למותניה מעיל שחור, טמנה ידיה בכיסיו הרחבים והתחילה לפסוע לבדה.

בובת בלרינה הולכת.לאור פנסי רחוב בלבד. נקישות עקביה על האספלט הרטוב מגשם מהדהדות בחלל האוויר.

בובת בלרינה הולכת. מותירה אחריה שובל מבושם, הרוח מבדרת את שיערה השחור, השופע.

בובת בלרינה הולכת. צובעת עצמה בשקוף, נוהגת כעוברת אורח. אך לשווא. מבטים ננעצים בה, ראשים מופנים לעברה, כאילו הייתה מגנט אנושי בין אנשי מתכת.

והיא הרי רק בובה מפלסטיק. עיניה עשויות זכוכית, שפתיה צבעות במכחול.

בבית קפה קטן, על שפת הים, משכה לעצמה כיסא קש והתיישבה.

תחושת הקלה התפשטה מרגליה העייפות אל כל גופה.

היא הסתכלה סביבה, מוקסמת.

היא אהבה את העולם הזה. את אנשי המתכת, שעכשיו נראו לה כל כך יפים ומאושרים. את העיניים המבריקות. את החיוכים הלבנים שבלטו על רקע הכחול של הים. את צליל השקת הכוסות. את האלכוהול, שנמהל במחשבותיהם והטביע אותן כמו גל שסוחף איתו צדף מהחוף. את הווליום החזק של המוזיקה, שהכריח אותם להתקרב צמוד צמוד, לדבר בקול זה אל אוזנו של זה- כי אחרת הם בחיים לא ישמעו אחד את השני. את ריח הסיגריות החזק, שנדבק לשערה ולבגדיה ונמהל בריח העדין של הבושם שלה. את תחושת החופש. את אווירת הנעורים.

ואולי זוהי רק אשליה שתתפוגג ברגע שבו יעמדו מול הדלת, יסובבו באיטיות את המפתח בתוך חור המנעול ויצעדו בדממה על קצות האצבעות, כדי שלא להעיר אף אחד. וגם כדי להשהות את הקסם הזה לעוד כמה רגעים. רק לעוד כמה רגעים.

אולי בסופו של יום גם הם חוזרים לקופסא שלהם? ואולי הקופסא שלהם היא רק קופסת נעליים או קופסא של צבעי פסטל ואולי זו בכלל קופסת שימורים? שלא לדבר על קופסת גפרורים.

המחשבות נדדו ממנה והלאה, בדיוק כמו גל ששוטף את החוף ונסוג לאחור, מפנה מקום לבא אחריו.

הזמן חלף על פניה בדיוק כמו אותה מכונית כסופה, שדהרה על הכביש הרטוב ופיזרה טיפות לכל עבר.

טיפה של גשם שנפלה על אפה קטעה את חלומותיה. מישהו כבר התחיל לערום את הכיסאות הפנויים שנותרו סביבה לערמה גבוהה.

זה בדיוק הזמן שבו הקסם מתפוגג, הכרכרה שבה להיות דלעת כתומה, הסוסים הופכים חזרה לעכברים והבלרינה חוזרת לקופסא הריקה.

היא מתעוררת. מתקלפת לאט משמיכת השינה שעטפה אותה.

כשעיניה מסתגלות לחשכה, היא מבחינה בעץ המוכר. העץ המגולף. הערפל במוחה מתפזר, זיכרונה שב אליה כמו גל ששוטף את החוף. חתיכות מחייה מרחפות באוויר כמו ניירות ברוח ונוחתות ברכות על הקרקע.

היא הולכת ומסתבכת בקורי הלולאה של חייה, במחול שעוד לא מסתיים וכבר מתחיל מחדש.

בהתחלות בלי סופים, בשירים בלי מנגינה.

ואחרי הכל, היא רק בובה מפלסטיק שחולמת בעודה ערה.

רק ריח עשן של סיגריות מהול בניחוח הבושם שלה, עוד דבק בשיערה.