ובכל יום שישי,

אני מחכה לך בבית.

וביום שישי אחד מתוך שלושה

אתה מגיע,

לבוש מדי זית.

את פניך מעטרים זיפים בני ימים אחדים

ואתה מריח טוב

ואתה כל כך יפה במדים...

הכומתה הסגולה, זו שאתה כל כך מתגאה בה,

נחה על כתפך.

שמך חרוט באותיות קטנות בדסקית

שעל צווארך.

הנעליים שלך מצוחצחות,

"מגולחצות",

כך יש לומר,

ועיניך מבריקות

ואתה נראה כל כך מאושר.

כאילו לא חזרת משבועות ארוכים של לחימה,

כאילו לא היו פניך צבועים

צבעים של מלחמה.                    

כאילו לא עמדת באמצע שדה הקרב

בלילה הקודם,

כאילו לא דרכת נשקך וחיכית שם,

דומם.

אתה משליך מעליך את התיק הצבאי,

הנשק תמיד צמוד לגבך,

ופותח את זרועותיך לקראתי

ואני את שלי כורכת סביבך.

ודמעות מציפות את עיניי, דמעות של הקלה,

של שמחה.

אתה מצמיד אותי אליך

ולוחש לתוך שערי

"התגעגעתי אלייך, נסיכה".

את הבית שלך ממלאים ניחוחות של שבת

ואמא שלך ממהרת לנגב את ידיה.

היא מאמצת אותך אליה

ומחבקת חזק,

ואתה, מוחה את דמעותיה.

במורד המדרגות ממהר אחיך הקטן

ומטפס לך על הגב,

אתה מחייך אליו חיוך רחב,

לבן

ופורע את שערותיו.

אביך מגיע גם הוא וטופח על שכמך,

"בן שלי" הוא אומר בקול נרעד,

"ציפינו לבואך".

ובחדר שלך

הסדינים מתוחים

והחלון פתוח לרווחה.

הספרים עומדים על המדפים,

כאילו מחכים רק לך.

ואנחנו יושבים

פנים מול פנים

בשתיקה.

ואני מחייכת

ואתה

לי רן.

שר לי

שירים על אהבה

וחלומות

ונסיכה של אגדות.

וברקע תווים של גיטרה

ואצבעותיך הארוכות

שפורטות

על מיתריה.

"מתגעגע אלייך בעודי מביט בך", אתה שר

וליבי נשבר

למיליון רסיסים קטנים.

"יום אחד אבנה לך בית עם גג של רעפים

ויהיה לנו גם כלב במלונה וגם שני ילדים",

וחולמים.

ואחר כך מספר לי סיפורים של מלחמה,

על איך שכבת שם בלי נוע על האדמה.

ואיך שמעת קול צעדים

מתקרבים לקראתך,

והלב שלך הלם במהירות,

כמעט יצא מקרבך.

אתה פוחד לפעמים,

כך אתה מספר

אבל אז מתעורר,  

והפחד

מיד עובר.

כי כל אדם פוחד

אבל גיבור גם מתגבר.

"אתה הגיבור שלי",

אני לוחשת באוזנך,

ופניך מאירות

ועיניי מתמלאות

בך.

וביום שישי הזה

עיניי ריקות מתוכן.

באישוני משתקפות

להבות דועכות

של נרות

נשמה

אחת

הרבה

נשמות.

הם מחפשים אשמים,

מי לא ומי כן.

הם דורשים הסברים

ולא מבינים

שאין.

הכומתה הסגולה, זו שאתה כל כך מתגאה בה,

מוטלת עכשיו על השידה לידך.

הייתי נותנת הכל

כדי לראות אותה מונחת שוב על ראשך.

אני מביטה בך כבול באלף בצינורות,

וכמו היו ידיי שלי כבולות

אין דבר שיש ביכולתי לעשות

כדי לשחרר אותך.

אני רואה את חייך חולפים על פניי

בקו שבור על מסך שניצב לפניי,

הייתי נותנת את חיי

כדי לתקן אותם.

וכשתפקח את עיניך, אהוב ליבי,

אני אהיה פה לידך,

ואמלא את כל מבוקשך,

אני מבטיחה.

רק תפקח אותן כבר,

אל תשאיר אותי פה לבדי.

תשיר לי שיר על בית

עם גג של רעפים

וכלב במלונה וגם שני ילדים.

ותתעורר, גיבור שלי,

אני כל כך מתגעגעת אליך.

הילחם בכל כוחך,

בשבילי,

אני לא גיבורה כמוך.

"סגול לא יורד במים", נהגת לומר, חייל שלי.

גם אדום של דמך לא.

וגם לא זיכרונך.

מחייך אליי.

והאור שקרן מפניך

בכל פעם שחזרת

הביתה.

אתה כבר לא תתעורר,

כך אומרים הרופאים,

עכשיו אתה מלאך של כולם.

אתה לא תזכה לפשוט את המדים,

תישאר חייל

לעולם.

לעולם לא תשיר את השיר שכתבתי לך,

לעולם לא תבנה לי בית.

לעולם לא תחזור ביום שישי

אחד מתוך שלושה

לבוש במדי זית.

לנצח תישאר צעיר,

תסתכל עלינו משמים.

ותדע, אהוב, שלמרות הכל,

סגול לא יורד במים.

 ________________________________

הכתוב למעלה הוא פרי דמיוני בלבד.

מוקדש לגיבור אחד, יקר לליבי,

גיבור אחד מיני רבים

שחירף את נפשו בעת מילוי תפקידו בהגנה על המולדת.

לירן.

ת.נ.צ.ב.ה.