כמה שהוא יפה כשהוא רוכן בפשטות אל עבר הגיטרה הישנה שלו,

אצבעותיו המחוספסות פורטות על מיתריה המתוחים ויוצרות לחן נוגה.

כל תו במנגינה שלו הוא סוד, שרק אני יודעת.

כל צליל הוא רז, שלחש פעם באוזניי.

כל אקורד הוא זיכרון ישן, שמפלח את בשרי כסכין וצורב בנשמתי עד כאב,

כאילו היו המיתרים עליהם פרט

מיתרי ליבי שלי.

הוא עוצם את עיניו, מניח למוזיקה לשאת אותו על כנפיה, מתמכר אליה, כמו אל סם.

 שר.

ושירתו- אלוהית.

כמו מי מעיין המחלחלים אל תוככי האדמה, היא מחלחלת אל עומקי נשמתי.

מילים מתגבבות, מתערבבות, מתחברות יחדיו לשיר.

בלדת אוהבים.

ואני מהופנטת, משותקת, חסרת מילים משלי, הייתכן?

מבלי משים, פוקח את עיניו לרגע- ומבטינו מצטלבים.

מבט של גבר-ילד מתגלה בפניי.

מותיר אותו חשוף ופגיע, משיר ממנו כל שכבותיו, מקלף את כל קליפותיו.

עיניו השקופות מספרות לי סיפור.

ורק אני יודעת, גם לו כואב.

רק אני רואה את הצער שאצור באישוניו השחורים, שומעת אותו בכל אחת מהברותיו.

בנשימות בין המילים, במנגינה שבשיר.

הוא מחייך אליי חצי חיוך מבויש

ואור חיוכו מאחה את שברי ליבי.

כל תו במנגינה שלו אוטם בי סדקים שנחרטו זמן רב קודם לכן.

כל צליל מאיר בי עוד פינה חשוכה.

כל אקורד מזכיר לי את שהיה ונגמר.

כי נגמר.

אז אני שמה פעמיי אל עבר היציאה והולכת משם.

זה כל מה שהייתי צריכה.