אם לא היית מפספס את הרכבת של ארבע עשרים ושבע, אולי אף פעם לא היינו מכירים.

ואז לעולם לא הייתי יודעת מה הטעם שלך בבגדים ולאיזו מוזיקה אתה אוהב להקשיב.

לעולם לא הייתי מודעת לעובדה שאתה מסוגל לחסל מגש פיצה שלם , להלחין שיר תוך רבע שעה ולראות את "מועדון קרב" 21 פעמים מבלי שיימאס לך, אפילו לא קצת.

לא היינו הולכים יחד לחוף כל שבת בקיץ ולא היינו נשארים בבית בלילות חורפיים, רבים על השלט או על איזה סרט נזמין בכבלים כי לך מתחשק משהו מצחיק ואני דווקא רוצה דרמה רומנטית כי זה הכי מתאים לאווירה.

לא הייתי רואה איך אתה נושך את השפה התחתונה כשאתה כועס. או כשאתה ממש רוצה אותי.

אם המושב מולי לא היה פנוי, אתה אף פעם לא היית מתיישב בו. ואולי הקרון ההוא בכלל לא היה נעצר בדיוק במקום שבו אתה חיכית. ואולי חיכית לי.

אז אף פעם לא הייתי נרדמת עטופה בזרועותייך ולא הייתי זוכה לטעום מטעם שפתיך או לחוש ברפרוף מגע אצבעותיך המחוספס על שפתיי.

ואף פעם לא היית מפתיע אותי באמצע יום העבודה בורד ונשיקה חטופה.

לא הייתי יודעת איך נשמע החיוך שלך מהצד השני של הקו.

לא היינו נוסעים בכביש הריק של 4 לפנות בוקר, צועקים את 'אהובתי' של משינה מהחלונות ומתגלגלים מצחוק כשזקנה ברחוב קוראת לנו "משוגעים!"

אתה לא היית שולח לי בסתר נשיקות באוויר בכל פעם שהיינו עם חברים ואני לא הייתי משפילה מבט ומבליעה חיוך.

אם העט לא היה מחליק מידיי, לא הייתי מסיטה את מבטי מהספר ואז, אז לא הייתי פוגשת במבטך.

וגם לא הייתי מתאהבת בעיני הדבש שלך ובגומה הזאת, ששוקעת בקצה השמאלי של פיך בכל פעם שאתה מחייך.

ולא הייתי יודעת כמה שאתה חמוד כשאתה עושה את הפרצוף העצוב הזה שלך, זה שאני לא מסוגלת לעמוד בפניו.

לא הייתי זוכה לשמוע כמה שאני יפה כשאני מתעוררת והאיפור השחור מאתמול בלילה מרוח לי מתחת לעיניים.

לא היינו רצים כל יום שני בטרנינג ונעלי ספורט לאורך הטיילת. לא היית גורר אותי כשאני הייתי מתעייפת.

לא היית מציג אותי בפני ההורים שלך ואני לא הייתי רוצה שתבלע אותי האדמה...

אם לא היית קורא את "ארבעה בתים וגעגוע", אולי לא היית מוצא נושא שיחה אחר לפתוח בו, אולי כלל לא הייתה לך הזדמנות לבקש את מספר הטלפון שלי.

אם לא היית כזה עקשן, אולי לא הייתי מסכימה לתת לך אותו, סתם כי לא הייתי מבינה מה יש לי להפסיד.

ולא הייתי מתעוררת בבוקר ומגלה את צג הטלפון מהבהב ומודיע בחגיגיות "4 הודעות חדשות", אחת מחברת הסלולרי וכל השאר ממך.

לעולם לא היינו מתיישבים על ספסל בגינה. אני לא הייתי מניחה את ראשי על הברכיים שלך ואתה לא היית מסרק בעדינות את שערי באצבעותיך, וגם לא מכסה את פניי בכפות ידיך כשטיפות של גשם היו מתחילות לרדת.

לא היינו יושבים ובוהים האחד בשני בלי מילים. דקות ארוכות. שעות שלמות.

לא היית מנגן רק בשבילי.

לא היית חושף באוזניי את סודותיך הכמוסים ביותר.

לא הייתי נפתחת בפניך, כפי שלא עשיתי עם אף אחד אחר.

לא הייתי יודעת מי אתה, ולא הייתי אוהבת אותך כל כך.

אם לא היית הולך, אולי עוד היינו נשארים.

אולי עוד היינו "אנחנו".

אולי, מתישהו, בעוד כמה שנים, היית כורע ברך לפניי ושולף מכיסך קופסת קטיפה ואני הייתי מושיטה יד רועדת מהתרגשות.

ואולי, אולי יום אחד הייתי מוצאת אותך חובק אחרת בין זרועותיך, לוחש לה מילים יפות שפעם היו רק בשבילי.

"רק אהבה זה לא מספיק", אמרת לי פעם

"ואי אפשר לדעת מה היה קורה אם..."