ליבי הוא כינור, המשתוקק לחיכוכה של קשת, שתרטיט את מיתריו,

הוא באר תהומית, הצמאה לגיבור, שיטיל עצמו לתוכה ויצלול למעמקיה.

ליבי הוא שמש, הממתינה בציפייה לעלות השחר, כדי שתוכל להאיר במלוא הדרה,

הוא ירח, שמצפה בכיליון עיניים לרדת הליל, כך שיוכל ללוות באור חלוש זוג אוהבים על ספסל.

ליבי הוא פרפר, שכל רצונו הוא לבקוע מן הפקעת ולהכין כנפיו למעוף,

הוא ניצן, המחכה בקוצר רוח של ילד ללחלוח טיפות הטל בעליו.

ליבי הוא הר געש, שעומד להתפרץ ברעש גדול,

הוא אדמה חרוכה, המאיימת להיבקע לשניים,

הוא ים רוגע, כמה למראה ניפוץ הגלים בסלע.

ליבי הוא שיר של מילים, המחפשות לעצמן מנגינה,

הוא תמונה בשחור-לבן, המאויירת במשיכות מכחול דקות.

ליבי הוא סיפור, העובר מפה לאוזן, ומקווה לסוף טוב.

אתה הקשת, שמרעידה את מיתרי ליבי.

אתה הגיבור שלי, שלא חושש לשקוע בשכרון מעמקים כדי להציל אותי מטביעה.

אתה הבוקר, המציף את עולמי באור בוהק,

והלילה, העוטף אותי באיטיות בשמיכת קטיפה רכה.

אתה הכנפיים שלי, המשיטים אותי בשמי התכלת.

אתה פרח, הפותח לרווחה את עליו היפים לעיני כל.

אתה לבה לוהטת, המאיימת לחלחל לתוכי עד כאב.

אתה גשם של ברכה, המרווה את צמאונה של הקרקע הסדוקה.

אתה רשרוש אדוות גלים. אתה לחן של שיר נוגע. אתה מגוון אינסופי של צבעים.

אתה, הסוף הטוב שלי. הקץ לציפייה.

אני עולם ומלואו, הממתין שתפיח בו חיים.

אני אהבה, שלא יצאה לחופשי מעולם,

ובלעדיך, אני ריקה מתוכן.

אם רק הייתי יודעת היכן אתה, הייתי

חוצה עולמות כדי להגיע אליך.

אם רק הייתי יודעת מי אתה, הייתי

מעניקה לך את המפתח לליבי.

ואם תפתח בפניי את שערי ליבך, אהיה

המאושרת באדם.