ליבי מתחבט ברגשות מעורבים כלפיך.

רגש חובק רגש. לעיתים ידו של זה על העליונה, ולעיתים זה גובר על האחר.

אני מלאת הערכה כלפיך, ובו בעת סולדת מעצם היותך.

אני מכבדת אותך, אך גם מקללת את הרגע בו דרכנו הצטלבו זו בזו.

אני מוקירה לך תודה ולא מסוגלת לסלוח לך.

אתה הדבר היפה ביותר שקרה לי והטעות הגדולה ביותר של חיי.

היחיד שעשה אותי מאושרת והיחיד שהפך אותי ליצור העצוב ביותר עלי אדמות.

זה שהדביק חיוך תמידי על פניי, זה שסחט ממני את כל דמעותיי,

שהניח לי לטבוע בים המלח העצום שיצרתי סביבי.

היית האור בחיי ובין רגע אפפת את עולמי בחשכה.

אתה היית זה שלימד אותי אהבה מהי וזה שגרם לי לאבד בה את האמונה.

אני פשוט לא לומדת מטעויות, כאילו מתעקשת להתאכזב ממך פעם אחר פעם אחר פעם.

אני לא יודעת מה או מי היה זה שהצליב את דרכינו בהזדמנויות שונות, במקומות שונים,

בסיטואציות שונות. אתה בוודאי תעדיף לקרוא לזה גורל.

זה בוודאי יישמע קיטשי- משהו, אבל בשנייה שעיניי פגשו בשלך יכולתי להרגיש בחץ של קופידון ננעץ הישר במרכז ליבי. והרגשתי בו, באמת שהרגשתי.

אתה חיזרת אחריי. ניסית לכבוש אותי בשיחות אל תוך הלילה, במילים יפות שלחשת, בחיוכים, באצבעותיך, שסירקו בעדינות את שערי.

ואני, חסרת ניסיון שכמותי, אינספור חששות מקוננים בי, לא הסכמתי להיפתח בפניך, כפי שלא הסכמתי לעשות עם אף אחד אחר לפניך.

אבל אתה, אתה לא ויתרת. בכלל לא חשבת על זה כאופציה.

התעקשת, אך לא בתקיפות. התעקשת ברוך, בסבלנות ובהבנה.

עוררת בי רגש שאף אחד אחר לא הצליח לעורר לפניך. ההתמדה שלך כבשה אותי והסבלנות שלך מילאה אותי בהערכה כלפיך. הפחד הלך והתפוגג ממני. בכל יום חדרת עמוק יותר אל תוככי ליבי, ואני נפתחתי אליך כמו עלי כותרת של ורד, עד שהייתי כולי שלך.

ומשם, כבר לא נותרה לי דרך חזרה.

ואז, כשליבי מונח, חשוף ופגיע, בכף ידך, קפצת אצבעותיך באחת וסגרת עליו.

מחצת אותו עד לכדי גודל סיכה, הטחת אותו באדמה ודרכת. רמסת. בעטת בו בחוזקה, חבטת בו כמו בכדור פינג-פונג. חתכת אותו לפיסות של כלום, שברת אותו לרסיסים, כל כך זעירים, עד שלא ניתן היה לחבר מחדש את חלקיו.

פתחת את ברז דמעותיי ואני לא הצלחתי לסגור אותו. בכל לילה נזלתי לתוך הכרית.

הפכת אותי לשבר כלי, הלכתי והתכלתי ואתה לא הראת ולו שמץ של עניין.

כשהתחיל לשעמם לך החלטת למנות אותי לכלי השחמט הפרטי שלך ואני, תמימה עד טיפשות, הנחתי לך להוליך אותי כרצונך על משבצות הלוח של העולם.

רציתי לשנוא אותך. כל כך. אבל לא הצלחתי. במקום זה רק הלכתי והתאהבתי בך יותר.

איבדתי כל היגיון שאי פעם שכן בי. הכאב השתלט על מוחי, שלט בכל מהלך שעשיתי, בכל מילה שהוצאתי מפי. לאן שלא ניסיתי לברוח, אתה היית שם. רודף אותי גם בחלומותיי, ולאו דווקא כאלה שחולמים רק כשישנים.

כל מה שרציתי היה לחבק אותך, אבל אתה הלכת ממני.

וגם כשהצלחתי להיפטר מזיכרונך, לא הנחת לי להמשיך בחיי. כשהלכת, עד שכבר הלכת, לקחת איתך את הקוד לכספת ששוכנת בחדרי ליבי, את הנוסחא המתמטית שרק אתה הצלחת לפענח.

רבים וטובים ניסו בכל כוחם לפרוץ את השער שמוביל אל ליבי, זה שסוגר עליו ולא מניח לי להיפתח בפני אף אחד שהוא לא אתה.

מעטים כמעט והצליחו. אבל רק כמעט.

["יותר טוב כלום מכמעט", שר עברי לידר, יכול להיות שבמקרה הזה דווקא לא?].

אתה יודע, למרות הכל, אני מרגישה אותו, את "ההוא" שלי. הוא קרוב מאי פעם. זה שיפצח את הקוד, זה שתספיק נגיעה קלה שלו בכדי להסיר את כל החומות שבניתי סביבי.

זה שכשליבי יהיה מונח, עירום ושביר, בכף ידו, הוא יחפון אותו באהבה, יעטוף אותו בשכבת צמר גפן, ישמור אותו קרוב אליו ולא ילך אף פעם.

ועכשיו, תסתכל עליי עכשיו. אני חושבת שיש לי סיכוי.

["תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן,

  אבל עכשיו כמו שאני יושב, יש לי סיכוי להינצל, אני חושב",

  מילותיו של אביתר בנאי מתנגנות באוזניי, מספרות ספק על עצמו, ספק עליי.]

וזוהי הפרידה שלי ממך, אהובי, אויבי. אתה שהיית חלק בלתי נפרד ממני. בזאת אני קוטעת אותך מחיי.

לא בעצב, אלא בהשלמה מלאה. בזאת אני נפרדת ממך לתמיד.

אני.