כשהמילים זורמות החוצה, ממש כמו תווים, שמתנגנים ומתחברים יחדיו ללחן,
והיד- לא נחה מכתיבה אפילו לשבריר שנייה.
כשהאמת שלי פורצת ממני והלאה, ונחשפת לעיני כולם,
והראש- כבר לא מקפיד מידי בניסוח ודקדוק.
אז המנגינה שלי, החרישית, הבלתי-נשמעת והשיר שלי, המתנועע ברכות סביבי,
עוטפים אותי ומרוקנים אותי מתוכן-
דברים ששמרתי רק לעצמי.
(7.3)
7.3, 15:25
אני נמצאת באוהל, באוהל שלי.
נשענת על המרפקים, על המיטה שלי. אולי זה ישמע קצת מוזר, אבל נראה לי שמיום ליום היא הולכת ונעשית רכה ונוחה יותר. הגרון כואב, השרירים תפוסים והעייפות גוברת. כנראה שרק ככה מרגישים באמת את הטירונות. הרופא רשם לי יום מנוחה ומשום מה אני לא מצליחה לנצל אותו בשינה, ויודעת שמאוחר יותר אני הולכת באמת להתחרט על זה. שאר הבנות ישנות או נמצאות בשמירה, כך שבאופן יוצא מן הכלל יש לי קצת זמן איכות עם עצמי. תוסיפו לזה דף, עט וריח של סדינים מהבית ומה צריך יותר :) מזג האויר של היום הוא מאלה שגורמים לי לחייך כשאני מוציאה את הראש דרך הפתח. אני שומעת את קולות המפקדים, המפקדים שלי, מהדהדים שם בחוץ ותחושת ביטחון עוטפת אותי, תחושה של בית. אני כבר מרגישה שייכת. הבנתי שזה בעצם תהליך הדרגתי שאני עוברת, שהולך ונעשה פחות ופחות קשה, ולמרות שבעוד שבוע אני כבר אצטרך להסתגל מחדש לתנאים שונים, מקום חדש ואנשים אחרים- הפעם זה שונה. עכשיו אני כבר בפנים וכל החששות והפחדים שקוננו בי התפוגגו- כולל אלה שהיו באמת מוצדקים. ונכון שזה לא קל, אבל זו המהות של צה"ל וצה"ל עכשיו הוא הבית שלי. גם אני חיה צה"ל 24/7.
16.3, 10:44
אז זהו, סיימתי טירונות. התקופה שנחשבת ל'קשה ביותר' במשך השירות הצבאי כבר נמצאת מאחריי ואני מתקשה להאמין. עבורי זו הייתה חוויה אדירה, הרבה בזכות המפקדים המדהימים שהיו לי והבנות המופלאות שאיתן חלקתי את חיי במהלך חמשת השבועות האחרונים, השאר בזכות המשפחה והחברים הישנים והטובים שלי, שתמיד היו שם בשבילי. השבועה לצה"ל הייתה כל כך מרגשת ומצמררת והפרידה הייתה קשה, בעיקר בשבילי, אני הידועה בהיקשרות החזקה שלי לאנשים ובקושי להתמודד להתמודד מול פרידות.
וזכיתי. זכיתי במפקדים בחסד עליון, שתמיד היו שם, עשו את הבלתי אפשרי כדי לפתור כל בעיה, קטנה ככל שתהיה, שלא שכחו להיות בני אדם לפני היותם מפקדים, שהחדירו בנו את רוח צה"ל וערכיו והעלו לכולנו את המטיבציה להמשך השירות. אני בטוחה שכל אחת מאיתנו הולכת לשאת אותם בראשה ובליבה עוד הרבה אחרי סיום הטירונות.
זכיתי ב32 חברות חדשות, שאיתן חלקתי את חיי במשך השבועות האחרונים, ועשיתי זאת בכיף גדול. שאחרי הכל ולמרות הכל למדנו להכיר האחת את השנייה ולהיות שם האחת בשביל השנייה, ויחד התגברנו והתבגרנו.
זכיתי לעשות דברים שאף פעם לא עשיתי וכנראה גם לא אעשה, זכיתי להחשף לכל כך הרבה חדש, שהפך למוכר ושייך.
החששות שבים ומקוננים בי, הפעם באופן שונה. הפעם לא בסדר הגודל שהיו, דומה- אבל בקטן יותר. הפחד מהחדש-ישן הזה, מלעבור מחדש את ההסתגלות הזו, שלקח לי זמן להשלים איתה. חמישה שבועות של קורס, במקום אחר, בתנאים שונים, פרוסים לפניי כמו שטיח ארוך שמתגלגל ונפתח לאורך הדרך, הדרך שמזמינה אותי לצעוד בה. ואני מתחילה.
מצויידת בכלים ובערכים שהקנו לי. בעלת סדר עדיפיות שונה לחלוטין. מנוסה יותר, פחות מהססת.
מתחילה מחדש.
22.3, 18:40
עריכה:
אז חזרתי הבייתה, לזמן קצר אמנם- אבל כשאתה בצבא- כל דקה בבית שווה המון. ובכלל, מאז שהתגייסתי ובמיוחד מאז שהתחלתי את הקורס, למדתי להעריך את כל הפרטים הקטנים האלה, שנראים לנו כ"כ מובנים מאליו. המיטה שלי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם כרגע :)
וזהו. לא עשינו הרבה מאז שהגענו לקורס, אבל ממה שהספקתי לשמוע- אני באמת מתחילה לאהוב את התפקיד שלי.
ההתחלה לא הייתה פשוטה, ההבדל בין הקורס לטירונות עצום, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. והכי חשוב- שבסוף הקורס אני אהיה חיילת לכל דבר!
ככה זה, כשאתה בצבא :)
עד לשבוע הבא, חיבוקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
