היא בסך הכול פרפר, שמכין כנפיו למעוף.

כמו טיפה של טל, הניגרת בקצה העלה, ממאנת להינתק, מחזיקה בכל הכוח- היא מחזיקה.

היא שיר, בתהליכי הלחנה. הוא מתחיל לאט, במנגינה שקטה, ואז פורץ ברעש אדיר.

יום אחד גם היא תפרוץ, כשיגיע תורה. הרי הסבלנות משתלמת, כך אומרים והיא- מקווה.

כ"כ הרבה כעס אצור בה, כזה שלא נפטרים ממנו גם אחרי מיליון חבטות בשק איגרוף.

עיניה השקופות חודרות גם מבעד למיליון שכבות והשקט שלה רועם.

ברקע צלילי סקסופון חורקים והיא, כותבת.

הדף שלה חלק ולבן, ריק מאותיות ודמעות, מילים וכאב.

נקי, בדיוק כמו שהיא רוצה להראות עכשיו מבפנים, למרות שהפְּנים כלל לא נראה לעין. 

היא מתחילה למלא אותו מבלי לעצור לרגע, במרוץ כנגד הזמן, שופכת את עצמה אליו, מתרוקנת מתוכן.

המילים הנכונות מרצדות במוחה במהירות והיא מנסה לדחוף אותן החוצה, לצרוח אותן לעולם,

שיידע שגם היא פה, שיקשיב לכל מה שיש לה לומר, אך ללא הצלחה.

כי העולם- אוטם את אוזניו ומקשיב לקולו שלו בלבד, עוצם את עיניו אך מביט בהשתקפות שלו עצמו.

הוא אף פעם לא שואל, לא טורח להבין מה יש מעבר, למה ואיך. עבורו, מה שנראה- זה מה שקיים.

צופה מהצד בהצלחה שלה, כביכול הצלחה, מבלי להבין שאלה רק השלבים הראשונים שלה בדרך.

לא יודע או מעדיף שלא לדעת כמה דמעות חבויות אחריה, כמה שתיקות, כמה צרחות אצורות בה, כמה עבודה קשה, עיניים נפוחות ולילות ללא שינה לאור חלוש של נורת לילה עומדים אחריי התעודות הממוסגרות שמונחות על שולחנה. כמה מלחמות עולם פרטיות עברה, כמה כאב מתעורר בה לצלילי הסקסופון החורקים, כאלה שעושים אותך עצוב.

ומחר היא תחייך, ואור חיוכה יהיה כל כך זעיר אל מול העולם העצום הזה, שמזעיף פנים.

והיא, רק תמשיך לחייך לעברו ותקווה, שיום אחד עוד תצליח לעגל שפתיו כלפי מעלה.