ואז, כשרציתי לכתוב, כי לא נותר לי דבר אחר מלבד,

לא הצלחתי. כי לא היה לי מה.

הייתי ריקה. והריקנות הזאת מילאה אותי. את ראשי וליבי, את מחשבותיי ורגשותיי.

והייתי אפאתית ואדישה. והייתי כלום.

ולא הייתה לי השראה, לטוב או לרע. ולא היה לי מה לומר ומה לספר. ומה לגלות ומה ללחוש. ומה לצעוק ומה בכלל.

חיי חלפו מולי כהרף עין, כמו תשליל של אינסוף תצלומים. תמונות סתמיות. מילים שעפות ברוח. שום דבר בעל משמעות. הכל סתם, כדי להעביר את הזמן.

והזמן חולף והעולם משתנה ואני, אני נשארת בדיוק אותו הדבר.

וגם כשאני כבר זוכה לחוות, עד שאני זוכה, אם כך אפשר לקרוא לזה, זה רק על קצה המזלג. זו רק טעימה. כאילו העולם רוצה לגרום לי להבין כמה טוב אני מפסידה כי אני לא יודעת להילחם. אולי כי לא רציתי. אולי כי ככה לימדו אותי. אולי כי ככה היה לי נוח.

ואולי, אולי דווקא היה לי מה לכתוב. והרבה. יותר מידי. אבל פחדתי.

פחדתי לתרגם את המחשבות שחלפו בראשי למילים כתובות.

פחדתי שהכתוב יהיה לראי שיעמוד לנגד עיניי וישקף את כולי ויחשוף בפניי גם את הצדדים המכוערים שבי.

פחדתי להילחם בשדים של עצמי.

להיוותר לבדי במערכה.

רבים מכירים אותי, ורק מעטים יודעים מי אני באמת.

ואני.

אני הרי סתם עייפה. ומתגעגעת (גם לדברים שאף פעם לא היו שלי. גם לרגשות. גם לזמנים אחרים). ודואגת. ועצובה. ומתלבטת. וכמהה. ומשתוקקת. ורוצה. ושואפת. וממשיכה.בשגרה.

עד לרגע שבו היא תישבר מעצמה.

וכבר לא תהיה שגרה.

ויבוא השינוי.

(15.04.08)