כ"כ קשה להם להחזיק מעמד.

להתאפק זו משימה כמעט בלתי אפשרית עבורם.

מבטה מצטלב בשלו, במקום שרק שניהם מכירים, ולרגע נדמה כי היא מאבדת שיווי משקל.

היא נאחזת בעיני הדבש המבריקות שלו, בלא כל יכולת להינתק, חוששת שאם תסיט לרגע את עיניה יציבותה תתערער, והוא הרי כבר לא יהיה שם כדי לתמוך בה.

האוויר ביניהם הופך סמיך יותר ויותר ונשימותיה נעשות כבדות. אדוות חמימות מציפה אותה מבפנים ופרפרים מתעופפים משחקים בתופסת בתוך בטנה, כאילו דבר לא השתנה מאז הכירו לראשונה, כאילו תום הנעורים שב ומהתל בה. היא חשה בסומק שעולה על פניה ומקווה שחשוך מידי מכדי שמישהו יוכל להבחין בו. ליבה הולם בתוכה, מאיים לפרוץ ממקומו.

היא כמהה אליו.

אם הוא רק יתקרב סנטימטר נוסף, תוכל לחוש בהבל פיו וצמרמורת תרעיד את גופה. הוא וודאי יעטוף אותה, את כולה, הוא הרי לעולם לא יניח לה ליפול.

היא תעצום את עיניה, שוקעת בשיכרון חושים, מתמכרת לריח שלו, למגע המחוספס של ידיו על עורה, טובעת בקסם הזה, מבלי שאיש יוכל למשות אותה חזרה אל חוף מבטחים. היא תיצוק את כל תוכנה אליו- את הווייתה, את ישותה, את נפשה. החיבור ביניהם יהיה מושלם, ממש כמו שני חלקי פאזל, הם יהיו לאחד.

מחשבותיה מתרסקות.

הם לא שבים להביט זה בזו, מלבד למספר מבטים חטופים, מתנגשים-נשברים.

הוא ממשיך בשלו, מפזר לכל עבר את החיוכים הקסומים שלו, אלה שהיו שמורים רק בשבילה,

והיא, היא חוששת לאבד את יציבותה מחדש, הרי הפעם הוא כבר לא יהיה שם כדי להחזיק בה.

וכ"כ, כ"כ קשה להם להחזיק מעמד.