ראשית דבר

היו שטענו כי האושר האמיתי לא באמת קיים. האושר נמצא ברגעים הקטנים שבחיים, והחיים בנויים מרגעים קטנים של אושר. וכעס. ושמחה. ועצב. וגעגוע. והחמצה. והשלמה. כך אמרו לה. 

אבל היא, עקשנית. לא הקשיבה. ואולי תמימה מידי הייתה. קצת פחות, אבל עדיין.

בולעת את העולם בשקיקה בעיניה הגדולות, כמו אותה ילדה קטנה שהייתה פעם.

יצאה לחפש אותו.

בין אם תמצא ובין אם לאו, החיפושים הם סיפור חייה והיא, מיוחדת במינה.

היא זכתה בתמימות, והתמימות היא קסם שלא הולך לאיבוד אף פעם. היא גורמת לך לאהוב את העולם בדרך שלך, עד שאתה פשוט לא יכול להפסיק להסתכל אל השמיים.  והיא, גם אם תלמד ותחכים, תצבור ניסיון ותתבגר, ותעצב מחדש את עולמה, לא תוכל להשתנות. גם אם  תרצה בכל מאודה, גם  אם תנסה בכל כוחה.

ומי יודע, אולי בסוף עוד תמצא את עצמה ולא תפחד להיות, ותבין, זה אושר.

וזהו סיפורה

זהו סיפורה של ילדה, שעוד ברגע בו יצאה לאוויר העולם- ידעו כולם שהיא, היא תהיה שונה.

העולם נראה אחרת דרך עיניה הירוקות-כסופות כהות, עיניים שלעיתים קרובות היו נפערות לרווחה, כמבקשות לדעת, לגלות, להבין. ניצוץ תמידי שהבריק בהן הסגיר את ייחודה הבלתי-ניתן לערעור.

וכמו כל אדם, גם הילדה נולדה אל תוך מסע החיים והיא יצאה אל דרכה, מתהלכת בה בבטחה.

מלווה הייתה באהוביה ובאוהביה, שביקשו לנתב את דרכה ולעטוף אותה במעטה של הגנה.

ובשביל בו התהלכה, היו מונחות אבנים שהיא כלל לא ידעה על קיומן, תמיד היה מישהו שדאג להסיר אותן מדרכה, עוד לפני שהגיעו לטווח ראייתה.

היא נהגה לשאול ולחקור, לשאוב ידע מכל מקור אפשרי. היא השקיעה מאמצים רבים והגיעה להישגים מרשימים. מורי הדרך שצפו בה מהצד התמלאו גאווה.

היא לא חשבה על היעד הנכסף, הוא נראה לה כל כך רחוק ובלתי מושג.

בגרה הילדה והייתה לנערה.

הדרך הפכה מסועפת, והיא הייתה חייבת לבחור בשביל הנכון בעצמה.

האבנים החלו להתגלות בפניה, אף אחד כבר לא הסיר אותן מהדרך עבורה והיא הייתה חייבת לעשות זאת בעצמה. תחילה, היו האבנים קטנות ומשקלן- קל,  אך עם הזמן נעשו גדולות יותר ויותר והנערה נאלצה לאסוף את כל כוחותיה על מנת להתמודד מולן.

אנשים טובים נקרו בדרכה, וגם כאלה שביקשו ברעתה. מכל אדם קיבלה פיסת חיים שהוסיפה לנצור אל תוך ליבה.

היא לא איבדה את התום וגם לא את הניצוץ בעיניים.

המשיכה הנערה בדרכה. היא עברה גבעות והרים, חצתה נהרות וימים. התהלכה בשבילי עפר ובשבילי אספלט, פילסה דרך בין עצי יערות סבוכים ודילגה בחופשיות במרחבים אינסופיים צבועים ירוק-כהה.

עולמות חדשים נחשפו בפניה, רגשות שלא הכירה הציפו את ליבה.

היא חוותה את האהבה. והניחה לה לשאת אותה על כנפיה ולסחוף אותה אל מחוזות רחוקים.

היא נתנה לעצמה להתמכר לתחושה היחידה שהצליחה לחדור דרך עצמותיה ולפתוח את נשמתה. היא, שהייתה כל כך שפויה בדעתה- התמסרה לחלוטין לטירוף הזה.

מבעד לעיניים הירוקות-כסופות כהות שלה יכלה הנערה להבחין באותם מבקשי רעה, המניחים אבנים לרגליה, אך הוסיפה להישיר מבטה אל עבר האופק, מעלימה עין מהנמצא מול עיניה ממש.

היא האמינה שהנה כבר הגיעה אל אותו יעד נכסף, שהיא מכוסה היטב, מוגנת מפני כל אבן שתקרה בדרכה, גדולה ככל שתהיה, כבדה ככל שתהיה.

היא נגסה בתפוח שלגיה.

ובועת הסבון שעטפה אותה התפוצצה בפניה.

הניסיון, ההתחשלות והאכזבה מילאו את ליבה, תופסים את מקומה של התמימות, שמתפוגגת והולכת.

היא נותרה אבודה בזמן בלתי-מוגדר, במקום בו היא עצמה אינה מוגדרת. היא, שכבר זמן רב אינה עוד ילדה, שחדלה מהיות נערה, שעדיין אינה מחשיבה עצמה לאישה. היא, שלמרות שיש לה שם, לא תוכל להשיב על השאלה הפשוטה: מי את?; היא החלה בדרך אחרת, דרך חדשה של חיפושים אחר ה"אני" הפנימי שלה.  היא פתחה במסע בעקבות עצמה, ולמסע הזה- היא יוצאת לבדה. מפרקת הכל ובונה מחדש. וזה לא משנה אם ייקח זמן או אם יהיה קשה. כל ההתחלות קשות, והתחלה קשה היא עירבון להמשך פשוט יותר. מפסיקה לחלום על מה שיכול היה להיות ומתחילה לפעול עם הקיים. מחברת קצוות שפוצלו,  מתקנת טעויות שנעשו.

מצוידת בכלים שרכשה עד כה ועדיין רוכשת מידי יום ביומו, בפיסות החיים שהתאגדו לתצרף, בידע ובניסיון, בוגרת ונחושה יותר, כשהברק עדיין מכסיף את עיניה הירוקות-כהות- היא- מתחילה היום במסע האמיתי של חייה, אל עבר אותו יעד שפעם נראה לה כה רחוק ובלתי מושג- האושר.

רגעים קטנים של אושר.