10.10.13:
לפני כמה שעות הייתה לי הארה: אני רוצה לעשות בחיי המקצועיים משהו עם הלב, ולא רק עם השכל.
זה מה שחסר לי. הישיבה מול המחשב ומול ספרים משמימה אותי, לאו דווקא בגלל החומר, אלא מכיוון שאין בה לב, אין בה רגש, אין בה הנעה. הכול עומד. כל המחקר הזה שלכאורה אני נמצאת בו, נראה לי כל כך מת. אני לא רוצה להישאר באותו מקום, מול מחשב, מול ספרים, מול מילים כתובות. אני רוצה להיות עם אנשים, לשנות בהם משהו, להשתנות בגללם, אני רוצה מגע ותזוזה ומילים שזורמות, השפעה אנושית, חום אנושי. אני רוצה מבטים שיש להם פירושים שונים כמו הבנה, קרבה, הבעת תודה, סקרנות, דאגה, אהבה, הערכה. אני רוצה התרחשות והשתנות. אני לא רוצה לחקור ולתעד. אני לא רוצה לכתוב ולכתוב ולסכם מאמרים וספרים של אחרים ומידי פעם למצוא איזו מילה מעניינת. זה אולי נחמד לתחביב או לשעשוע, אבל זה לא יחזיק אותי. זה יעציב אותי, וזה כבר מעציב אותי. זה מכבה ומרוקן אותי.
אבל נורא נורא מפחיד אותי לחשוב על זה, על שינוי. עכשיו, כל כך מאוחר? אחרי כל ההשקעה הזאת? עם כל הציפיות מהסביבה? אחרי כל הסבל בממרי? איך עושים את זה? ומה בכלל אני רוצה, מה מתאים לי? איך אממן את עצמי? איך אפשר להתחיל מההתחלה? איך אני משלבת את כל זה עם העובדה שגם ככה אני מרגישה לא מוצלחת ולא שווה ואין לי שום דבר להציע בזוגיות ולכן גם אין לי אומץ לזה. אז שינוי כיוון והתחלה חדשה יחזירו אותי לגיל 22, לחוסר ידיעה, ללהיות ילדה קטנה. ואני כבר מתבגרת, ממש. זה מפחיד.
זו תחושה של אובדן. כמו לאבד את ההתעמלות והאקרובטיקה. לאבד משהו שידעתי שהוא שלי, הוא מיוחד ומייחד אותי, אני מזדהה איתו ומזוהה איתו. כבר שבע שנים אני בבוץ של הערבית והעברית באוניברסיטה, ומצפים ממני שאמשיך ואחקור ואתקדם. אבל אני לא רוצה. אני רוצה משהו אחר, לשנות כיוון. אני ממש מרגישה שאני נפרדת עכשיו ממשהו, מחלק שנמצא בי. כמו ההבנה שלי והקבלה שלי את עניין הגברים-נשים - אני די רחוקה מלהבין ולקבל באופן מלא, אבל לפחות אני יותר פתוחה לאפשרות של זוגיות עם אישה, ובכלל לקבל את העובדה שלפחות מבחינה מינית, אני נמשכת לנשים ולא לגברים. הבחינה הרגשית היא הקשה לי. בכל מקרה - גם במקרה הזה נפרדתי, ואני עדיין בתהליך פרידה, מהרעיון שתהיה לי משפחה "נורמלית" ובכלל מהרעיון של "להיות כמו כולם". אני יודעת שיהיה לי קשה יותר בהרבה מישורים, אני אני מוכנה, לפחות עקרונית, להתמודד איתם, ובלבד שאהיה "אני" ולא מה שמצפים ממני.
אז כך גם מבחינה מקצועית. אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אבל כן יודעת שאני לא רוצה לשבת מול ספרים ומחשב ולחקור. נראה לי שאני פחות מחפשת עניין אינטלקטואלי בחיים - זה מעייף אותי והרבה פעמים מתסכל אותי וגורם לי להרגיש טיפשה ובורה - אלא יותר מחפשת קרבה אנושית, חמלה, יחסי גומלין עם אנשים אחרים. אבל מה זה בדיוק אומר? מה אני צריכה לעשות עכשיו? אמרתי שאסיים את התזה הזאת והתואר הנמרח הזה, ואני חייבת את זה לעצמי. התחלתי משימה, ואחרי ארבע שנים זה פשוט יהיה עצוב ומקומם אם אעזוב אותה, במטלה האחרונה. זה לא לעניין. אבל קשה לי נורא לעבוד על התזה, אני מוטרדת בדיוק בגלל כל הדברים האלה. חייבת לשנס מותנים למאמץ הזה ולסיים. חייבת. חייבת. חייבת תמריץ.
בכל אופן, אם וכאשר אסיים את התואר זה - מה אעשה? להתחיל מההתחלה לגמרי? הכוונה מקצועית? אני קצת חוששת ממנה. האם היא יכולה להגיד לי דברים שאני לא מרגישה לבד? הם יודעים עליי דברים שאני לא יודעת? בכל זאת, אני לא פוסלת. או שאנתב את הלימודים והידע שצברתי לאפיקים שיותר מתאימים למה שאני מחפשת, כמו להיות מורה? אני ממש ממש לא פוסלת את זה, זו אפילו אופציה שקצת קורצת לי. נראה לי שיהיה לי טוב לעבוד עם ילדים, אבל אני לא יודעת באילו גילאים. וזו עבודה מאוד שוחקת. ואולי אתחיל לשנוא את עצמי, את העבודה, את הילדים, את ההורים ואת הכול. האם בעצם זה גורלה של כל עבודה שאמצא בה את עצמי? אוף!
אולי עניין של דו קיום? אם כי זה תחום שברירי. ואני בכלל לא יודעת לדבר ערבית, שזה מטומטם לגמרי ובושה גדולה.
אני מרגישה אבודה, ומאוד מפחדת. אבל נמאס לי להיגרר באותו המסלול כשאני יודעת שהוא לא משמח אותי. נמאס לי להרגיש שאני לא נמצאת במקום הנכון. נמאס לי להרגיש שמשהו עוצר אותי. נמאס לי שהכול מסובך ולא נעים, מטריד ומפחיד. אני רוצה רוגע, שקט, אהבה, חום אנושי, חמלה, קרבה, חיבוק, מילים נעימות. רוצה ביטחון, הדדיות, געגועים בריאים, תחושת שייכות. לא רוצה הערכה אינטלקטואלית וציונים על מבחנים ועבודות, רוצה תזוזה רגשית.
אולי זה העניין - אני רוצה שמשהו טוב יקרה לי בלב, שכל יום אהיה במגע חיובי עם אנשים וגם עם עצמי. המילים והמחקר מרגישים רחוקים, קפואים, אפורים, וזה פשוט לא בשבילי יותר.
הגיע הזמן לשינוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
