באמת שאין לזה סיבה ממשית.
אבל אני מרגישה סגורה, מרוחקת, בפני כולם מאופקת.[זאת אני שהתרחקת, או שאלה אתם?]
רק עכשיו הבנתי עד כמה העיצוב שלי מאפיין אותי.
עיצוב שמח והכל, אבל התוכן, קר, אדיש,אפילו מתבכיין קצת...
אני אעדיף להתעלם מהתגובות שלכם. זה לא מאדישות, זה פשוט מהחפירה שהבאתם.
"יש דברים יותר גרועים" "את לא הכי מסכנה"
אני יודעת, אבל מצטערת, אני מרגישה את הכאב של עצמי, לא של אחרים.
לא אכפת לי ממלחמה, לא אכפת לי מכלום, בקושי מעצמי.
בקול חנוק אני מנסה לקרוא, בעיניים דומעות קשה לראות.
נמאס כל שניה לגנב את המשקפיים. נמאס להרגיש כאב עמום.
כאב שדוקר, מכאיב, מזכיר לי כל פעם מחדש - שמנה דפקנית זבל נצלנית כלבה שרמוטה- זאת אני.
אני לא גאה, אני מאוכזבת.
מאוכזבת כי זה מה שלמדתי מהעולם.
אבל שכחתי פרט אחת.
לכונפות שום דבר לא מסתדר.
הייתי רוצה רק לשבת, להתכרבל לתוך כדור ולשתוק, אבל אתפוצץ, למליון חלקים, ורסיסים קטנים ושבורים.
ואף אחד לא יאסוף וישמור אותם. יאספו אותם, וידחפו מתחת למיטה.
אני לא יודעת כמה זמן אוכל לשתוק.
אני לא יודעת.