| 4/2007
תיסכולים
עוד יש לי לק ביד אחד, אני עצלנית מידי כדי לעשות תשניה. עד שיהיה לי כוח יעלם הלק ביד הראשונה.
אנשים, יש לי מייספיס. ואני שונאת מייספיס, אנשים צבועים שמוסיפים אותי רק כי יש לנו אותם אנשים, בלי לשלוח הודעה, בלי לדבר, לברר, אני חברה שלהם.
לטלפון יש שני צדדים, את הדממה ביננו גם את יכולה לשבור, אני כבר נשברת מזה.
את התיסכולים שלך אל תוציאי עליי, אל תערבי אותי, אני אנסה לא להתערב לך, כנראה שככה קשר נגמר.
לאט לאט ובזהירות.
זאת הבעיה שלנו, אני מפוצלת, והבעיה היא שאיך שלא נשבץ את עצמו זה עדיין ייצור פיצול, לכולנו יש את אותם אינטרסים, אבל זה תמיד הפוך, לא קורה שאנחנו הולכות ביחד למקום כולנו מרוצות. לרוב אף אחת לא מרוצה, זה מין וויתור של כולם למען כולם.
פעם ראשונה שהכתיבה נתקעת לי.
בדרך כלל זה זורם לי לבד, היד על המקלדת, או העיפרון ביד, והמון המון מילים שמתחברות ויוצרות משפטים.
ועכשיו, תקוע.
אני אהיה כ"כ בודדה בזמן הקרוב.
יש לכן מין התלהבות שאתן חולקות, למרות שבנפרד זה נשמע כיאלו אתן סובלות.
אני לא אבין אותכן, אני לא אבין אותנו.
נהרסנו, הרסו אותנו, הרסנו אחרים.,
קר לי, ובודד לי.
יש לי חברות, איפשהו.
יש לי מישהו שאוהב אותי, איפשהו.
יש מישהו שמעריך אותי, איפשהו.
איפה?
אני לא בוכה יותר, נגמר.
אני שקרנית גרועה, כ"כ גרועה.
לפעמים אני מסתכלת עליך ויודעת שמה שעשיתי היה חכם, ולפעמים אני תוהה איך זה שזה יצא ככה.
אני תקועה, ומצד שני אני ממשיכה הלאה, אני לא יודעת מה נסגר איתי, ועם כל הזוהמה שיש לי בגוף זה לא ממש עוזר.
באיזשהו שלב ייגמר מה לעשן, ייגמר מה להסניף וייגמר מה לשתות, ואז אתמודד עם הכל, בנתיים, זה כבד עליי.
אני מסתכלת מסביבי, כולם נראים לי מסטולים בבועה משלהם.
הבעיה היא שגם אני ככה.
קר לי לבד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
