| 6/2007
מחשבות ליליות
אולי זה כי אני לא סותמת,
אולי זה כי אני לא מתווכחת יותר מידי.
אבל זה נראה מוזר שיש לי דעה?
אני לא רציתי להגיד לך את זה,
אבל מותק, גם לי נהרס,
אני לא חושבת על איך לפתור את הבעיות שלי,
עזבי את זה, אני לא יודעת מה הבעיות שלי,
אבל חזרה לעניינו, אני מנסה לעזור לך,
תמיד את מחכה לתשובה, והנה, אני מנסה,
אולי במקום להוציא את התיסכולים שלך על
"מה שקיווית שיהיה" פשוט תסתמי תפה ותהני מהרגע.
-זה היה משחרר, סליחה שאני לא אומרת לך את זה בפנים,
אבל כמו שאני תמיד אומרת, או יותר נכון באה להגיד אבל נכנסים לי
ומפריעים לקו מחשבה שלי, אני לא מוצאת רגע מתאים-
אני לא יודעת אם הכל נופל עליי,
או שאני מפילה עליי הכל, אני כזאת נזק.
הרסתי את הכל,
דיברתי יותר מידי?
או שתקתי יותר מידי?
בזמן האחרון אני לא מצליחה להוציא משפט שלם,
פשוט לא, תמיד מפריעים לי,
אני לא אזכיר את זה שדיברתי, אבל שאתם מדברים על הבעיות שלכם,
אל תשכחו שיש עוד בנאדם שמקשיב,
שבאיזשהו שלב תורו לדבר...אבל זה בסדר,
אני אקשיב לקטנוניות שלכם, ולתככים שלכם,
כי הם בעצם גם שלי.
אז למה לא אכפת לי?
אני יכולה לחפור כאן עוד שעות,
וHELL YAEH אני אעשה את זה,
למה? כי זה הבלוג שלי,
פה כבר מותר לי להגיד מה שאני רוצה,
לצעוק את זה יותר נכון, מי שישמע, ישמע.
מי שיבין, יבין,
אני לא מתכוונת לרוץ בין כולכן ולוודא שהבנתן,
כי אני אכחיש אם תשאלו...
"מה זה עליי? מה קרה?"
בעצם, אני טועה, אתן לא תשאלו.
פשוט לא.
אתן אפעם לא שואלת, רק מדברות ולא סותמות לרגע,
לא מבינות לרגע אחד, ששירלי לא אמורה לשתוק ולהסכים,
זאת לא שירלי, מי זאת? אלוהים יודע.
הו גאד, פריקה של אלוהים יודע כמה זמן...
אולי שבוע, אולי חודש, אולי אפילו שנה,
אבל סוףסוף! הבמה הזאת, פשוט לכתוב ולכתוב.
כי רק באינטרנט תשימו לב אליי.
אתן יודעות שאני לא קוראת לעזרה,
אתן יודעות שאני לבד לא אתחיל לדבר,
וגם אם כן התחלתי לדבר, הוצאתן לי את כל החשק להמשיך.
חוסר יחס, התעלמות,
זה בטח בגללי
-זה תמיד בגללי-
אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה, אבל אני בוכה.
אני לא יודעת מה הבעיות שלי, אבל אני נורא אשמח שמישהו ישאל,
אבל אפחד לא שואל, ובגלל זה אני לא עונה,
אני לא אומרת שאני מפחדת מהתיק המחורבן הזה במשטרה,
ואני לא אומרת שאני מפחדת מהקצינת מבחן הבת שרמוטה,
ואני לא אומרת שאני לחוצה מהבגרויות האלה ששנה שלמה
אני מנסה להבין מה רוצים ממני, ועכשיו פשוט זורקים אותי למבחנים,
ואני לא אומרת שקשה לי להיות לבד,
אבל הכי אני לא אומרת שתסתמו תפה ותנו לי לדבר,
פאקינג דקה! פאקינג משפט! שאלה מחורבנת חייבים לקטוע
לטובת סמ"קים, לטובת אלף ואחד דברים שיותר חשבים מדבר פעוט שנקרא
"חברה"
החברות יבואו וילכו, הסמ"קים ישתנו,
אני לא יודעת אם אני רוצה להשאר בסביבה שלא מקשיבה,
שלא עוצרת לרגע, בשביל הרגש האנושי הכי קטן,
העיקר לדפוק תראש.
ומה זה לסיים ערב סתם אצל חברה בבית?
על זמן שיכולנו למצוא שאכטה?!
ולמה הכל מתוכנן מראש?
למה ספונטניות קטנה לא יכולה להיות?
אני לא יודעת אם זאת רק אני ששמה לב,
כי אני יודעת שעוד מישהו שם לב,
אבל לי אין לאן לברוח, אני מתמודדת עם זה יום יום.
אני לא מכירה משהו אחר, ואני רוצה,
אבל כל המשהו האחר שהיה לי, נהיה לדבר הזה שיש
לי יוםיום
ואני לא רוצה!
תקראו לזה סחיות יתר,
תקראו לזה איך שבא לכם,
אני אישית
נשברתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
