שוב הנשימה הקטועה, השורקת, מסך הדמעות שלא נעלם. הדיבורים הופכים לצרחות, כל מה שיש לי בידיים נזרק לקיבינמט. הכאב בחזה, הלחץ שבלנשום, חוסר ניקוטין, חוסר חברים, כל היום הזה היה חוסר הבנה, ומסתבר שאני בוכה על כלום.
הפה יבש, המילים לא יוצאות. ועם כל זה מתכונת בהיסטוריה מחר, אחרי חודש וחצי שכל מה שאני עושה זה משננת ומקיאה את הכל בשעה. שכחתי את על החומר, ומי שסמכתי עליה מסבירה לי שאני בוכה על כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
