הבחורה עם החולצה האדומה והכתר.
חשבתי על היום בערב כבר שבוע, אולי שבועיים. חשבתי על מה אלבש, איך אתנהג, כמה אשתה, עם מי אלך, מה אגיד, איך אגיד בלי שיהיה שקוף מדי, אבל שתרצה לשים לב אלי.
הגעתי, במן איחור אופנתי, ושמחת שבאתי, אבל גם היית מאוד עסוק. התנצלת על זה, אבל מצידי, שטויות. רק לראות אותך לאורך כל הערב בידיעה שבאיזשהו שלב תסיים עם המינגלינג של כל החבר'ה ותבוא קצת למינגלינג איתי. מפעם לפעם ראיתי אותה, הבחורה עם החולצה האדומה והכתר. לא יפה במיוחד, לטעמי, אבל ראיתי שאתה רוקד איתה. ניסיתי להתעלם. לרקוד חצי לידך וחצי עם חברות, כדי שתשים לב ותגיד לי קצת שלום, קצת יחס אוהב, קצת מהחיוך היפה שלך, קצת מהשפתיים שלך. ואז, כשקצת דיברת איתי. אמרת לי שאתה ממש רוצה להכיר לי מישהו. אבל למה לא אתה שואל. הוא ממש חתיך. ואני פשוט אומרת- לא. מסננת עם המון כעס שאתה לא מצליח לשמוע, ש- לא. כי אני אוהבת אתך. כי אני רוצה אותך. כי אני מסתכלת עלייך. ואיך בכלל אתה מעיז לרצות להציע אותי לחבר טוב שלך. זה לא בסדר שאת ככה, קשה ככה. ואני רוצה להגיד לו שאם רק היה מנסה בעצמו, הייתי שלו. חוזרת לחברות, קצת שבורה, בעיקר אומללה, לא יודעת איך להגיב למצב החדש הרי, איך הוא לא שם לב שבאתי למסיבה הזאת רק בשבילו. בעיניים הוא חיפש את הבחורה עם החולצה האדומה והכתר. לא יפה במיוחד, לא מיוחדת, אבל כמובן שגם היא הסתכלה עלייך. איך אפשר שלא. ובין לבין המבטים המשתהיים אלייך, כל מני בחורים מנסים למשוך את תשומת ליבי, לדבר איתי קצת, אבל אני אפילו לא מסוגלת להסתכל עליהם בחצי המבט שאני מסתכלת עלייך. ורואה אותך רוקד עם כולם שם, עם הבנות והבנים, ועם הבחורה הזאת עם החולצה האדומה והכתר, ומקווה שאולי היא עוד אחת בקיבוץ. ויוצאת מדי פעם להתאוורר, לנשום קצת אוויר קר עם השמלה הדקיקה שלי ולקוות שאחרי שאני אחזור משהו ישתנה. ואני חוזרת, וממשיכה להסתכל עלייך מבעד לשירים שמתנגנים, רואה אותך קצת שתוי מדי, ובסוף מחליטה לגשת אלייך ולדבר איתך קצת. אתה מכיר לי את חברים שלך מהקיבוץ, ואת החברות שלך מהקיבוץ, ואומר לי להביא אליו את החברות שלי, שיכיר אותן גם. אני מסננת לו שהוא שתה, הרבה, ושמחר אני ממש אצחק עליו על כל העניין, והוא לוקח לי את היד ושם בתוך שלו אבל. הוא באמת שתה הרבה יותר מדי. וגם אני שתיתי, גם אני, ועדיין לא מסוגלת להראות לו שאני רוצה שיתייחס אלי קצת. ואז, כשלקחתי עוד משקה, בזמן שהחברות שמסתכלות עלי ואומרות שהן ממש רוצות ללכת לישון אני קולטת את זה. קולטת אותך מנשק את הבחורה עם החולצה האדומה והכתר. לא החלטתי עדיין באיזה מקום בגוף החץ הזה פגע, אבל הכאב השתלט על כל הגוף, על הנשימה, על העיניים ובעיקר על התקווה, שסוף סוף הצלחתי להתאהב ולאהוב משהו אחר. שסוף סוף אולי גם לי יהיה סוף טוב בכל הסיפור הזה שנקרא אהבה. ולא נותנת הזדמנות לאף אחד כי יודעת שאף אחד לא ישתווה אל היופי שלך, אל העוצמות שלך, אל העומק והצחוק שלך. אף אחד. אז אני נושכת קצת את השפתיים ומבינה שאולי באמת הגיע הזמן ללכת משם. מהמסיבה הזאת שכל כולה הצגה אחת ענקית שלי, במן חיוך מאולץ שכזה. אז הלכתי להגד לך שם שלום אחרון, אחרי שהפסקת לנשק קצת את הבחורה עם החולצה האדומה והכתר, והסתכלת לי עמוק בעיניים ואמרת שאתה ממש שמח שבאתי, אבל אני לא באמת מאמינה לך. מקווה שהבחורה עם החולצה האדומה והכתר תצא לך מהר מאוד מהראש, שזה אולי רק האלכוהול שמחלחל לך למוח וחושבת על אלף דרכים לגרום לך להבין את הסיבה שאני לא רוצה שהוא ישדך ביני לבין חברים שלו. יום אחד הוא יבין.
והשקט הזה של השניה לפני שנדרמים מכאיב לי, ומקווה קצת שמחר כשאתעורר יהיה יותר טוב, אבל גם קצת מקווה שלא אתעורר. לא מבינה איך אתה מצליח להחיות ולהמית בי חלקים כל כך גדולים אבל יודעת שאצליח להתמודד איתך, כי אין לי ברירה. וכי אני באמת רוצה אותך כמו בסרטים לfor ever and ever. ממש ככה.
מקווה שיגיע היום הזה כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
